הבדלים בין גרסאות בדף "מבוך"

הוסרו 12,181 בתים ,  לפני 6 שנים
ביטול גרסה 14927658 של נקטנבו (שיחה)
(ביטול גרסה 14927671 של נקטנבו (שיחה))
(ביטול גרסה 14927658 של נקטנבו (שיחה))
לפי דברי ה[[רמח"ל]] בספרו [[מסילת ישרים]], עוד בזמנו (נפטר ב-[[1744]]) היו נוהגים שרים לעשות גני מבוך, גנים אלו מכנה הרמח"ל בשם "גן המבוכה". יש הסוברים כי הרמח"ל התייחס למבוך מסוים שכנראה היה מוכר לו - [[הלבירינת של סטרה]].
{{ציטוט|תוכן="גן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים. שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה. והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם, השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה". |מקור=מסילת ישרים, פרק ג}}
 
==ראשית המבוך==
סיפורו של [[תזאוס]], ה[[מינוטאורוס]] והמבוך של [[כרתים]] הוא למעשה הסיפור המכונן של המבוך במערב. הסיפור החל במלך מינוס, ואשתו, פסיפאה, שנאפה בו עם שור לבן יפה- מה שהביא להולדת המינוטאורוס המכוער, מפלצת אוכלת אדם, בעלת גוף אדם וראש שור. כדי להסתיר את הניאוף המכוער של המלכה, מינוס הורה ל[[דדלוס]] לבנות מבוך, מבנה של בלבול ורמאות, שממנו אף אחד, כולל המפלצת, לא יוכל לברוח. מינוס האכיל את המינוטאורוס בקורבנות אדם מקרב צעירי [[אתונה]], שכן האתונאים היו חייבים במחווה של [[מס]] למינוס. מדי תשע שנים, שבעה עלמים ושבע עלמות הוכנסו למבוך. איש לא הצליח להימלט מן המבוך, כי רבים ומפותלים היו השבילים בתוכו. גורלם של בני אתונה הצעירים היה לתעות ללא תקווה בשבילים אלה עד שנתקלו במינוטאורוס, שהיה טורפם. גורל זה השתנה כאשר טבח [[תזאוס]] במינוטאור בעזרת [[אריאדנה]], בתו של מינוס, שציידה אותו בחוט מוזהב שדרכו הוא ידע למצוא את דרכו החוצה מהמבוך.{{הערה|Wright, Craig, The Maze and the Warrior: Symbols in Architecture, Theology and Music, Harvard University Press: London, 2001, pp. 7-8.}}
צורת הלבירינת השלטת כפי שהתקבעה בדמיון היווני בתקופה ההלניסטית היא הצורה בת שבעת המעגלים, הידועה בכינוי "הצורה הקלאסית". לרוב המבוך מופיע כ[[ריבוע]] ופעמים כ[[אליפטה]]; הוא מכיל סדרה של מרכזים לאורך שבעה מסלולים, אך לא מציע שום אפשרות לטעות לגבי זיהויו. ייצוגים של המבוך ב[[כרתים]] מופיעים על גילופי אבן, תכשיטים וחרס. למעשה צורת הלבירינת בכל התרבויות עד למאה ה-15 היה חד-מסלולי, והוא לא כלל את הבחירה של הכיוון כמו במבוכים בני ימינו, אלא רק התמדה. אופי זה הפך אותו למבלבל, ואולי אף מפחיד, שכן החוויה בו הייתה הליכה לאורך קירות סוגרים בכיוון אחד – ללא אפשרות בחירה. צורת המבוך התפתלה תוך שהיא מסתובבת בנחרצות לכיוון המרכז. הייתה רק כניסה אחת מהמבוך, ששימשה גם כנקודת היציאה היחידה.{{הערה|Doob, Penelope Reed, The Idea of the Labyrinth: from Classical Antiquity through the Middle Ages. Ithaca: Cornell University Press, 1992, pp. 17- 1}}
 
[[כרתים]] ו[[טרויה]] היו מקומות שבהם צמחו האגדות היווניות. אולם מבוכים נמצאו גם בערים רומאיות, כפי שעולה משרידי רצפות מבוכים ששרדו כמעט בכל מקום שבו הגיעה אליו [[האימפריה הרומית]]: בצפון [[אפריקה]], ב[[אוסטריה]], ב[[שוויץ]], ב[[צרפת]], ב[[ספרד]] ובאיים הבריטיים, רובם בצורת [[פסיפס]]ים. צורת המבוכים הרומאים גם הייתה לפעמים אליפטית, אולם לרוב ריבועית- והריבוע בתורו חולק בחלוקת משנה לרבעים. בפסיפסים רומיים הופך הלבירינת הקלאסי הפשוט לעיטור שוליים מתפתל. לרוב אפשר לראות את המינוטאורוס במרכז, ואולי את תזאוס והמינוטאורוס בקרב מגע. רצפת המבוך הרומאית לרוב מוקמה בכניסה לווילות של פטריקים, והיא שימשה כאזור בטיחות.
 
==פתרון מבוכים==
* [[שלושה בסירה אחת]] - מכיל תת-סיפור על הסתבכות במבוך
* [[פרחים לאלג'רנון]]
 
==המבוך בנצרות==
ארכיאולוגים של התקופה ההלניסטית והרומית חפרו מבוכים במגוון של מקומות. אולם לכל המבוכים בבתים של התקופה יש דבר אחד במשותף: הם מוקמו בתוך מבנים חילונים, של מגורים או אזרחיים, אך לא בתוך [[מקדש]]ים דתיים. בניגוד לכך, כל המבוכים מהעת העתיקה המאוחרת וימי הביניים מוקמו בתוך כנסיות נוצריות. אם לשפוט מהממצא הארכיאולוגי הנרחב, המבוך של ימי היביניים לא התקיים מחוץ לבית הפולחן. רק במאה ה-16, עם רוחות ה[[רנסנס]] שהחיו מסורות של העת הקלאסית, נבנה שוב המבוך במבנים אזרחיים ובבתי מגורים פרטיים.
המבוך הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס ב[[אלג'יר]]. המבוך שם היה ריבועי, והוא שואב את צוותו מהמסורת הרומית. נראה בו החוט של [[אריאדנה]], המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני בכיוון השעון. במרכז במבוך מסודרים ב[[פלינדרום]] מתמשך של המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) בלטינית. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה- ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר ב[[טיגזירט]] שבצפון [[אפריקה]], מזרחית ל[[אלג'יריה]], שנבנה במאה החמישית, עמד מבוך נוסף. שני המבוכים עמדו כסמלים של ה[[דת]] הנוצרית החדשה המתפשטת ב[[אימפריה הרומית]] הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת [[המאה ה-12]], מפריד בין שני מבוכי הכנסיות האלו מהמבוכים של [[המאה ה-12|המאות ה-12]] [[המאה ה-13|וה-13]].
חרף הפער בשימוש במבוכים בכנסיות בתקופה זאת, המבוך המשיך להתקיים על הנייר באמצעות [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] [[מנזר]]ים; המוקדם בהם מ[[המאה ה-9]] ואלו שאבו מ[[צרפת]] ו[[גרמניה]] ה[[השושלת הקרולינגית|קרולינגיות]].
 
ניצור המבוך בתפוצה רחבה במערב החל בתחילת [[המאה ה-9]] בחלק המזרחי של [[השושלת הקרולינגית|האימפריה הקרולינגית]], באזור של המנזרים החשובים של גול הקדוש (St. Gall) ורישנאו (Reichenau) ב[[שוויץ]]. ידועים 24 איורים של מבוכים בכ-60 כתבי יד מ[[ימי הביניים]], והשפעתם על צורת המבוך בכנסיות מעיד על קשר הדוק בין הנזירים למתכנני הכנסיות בעלות המבוכים. הצורה האליפטית של המבוך הכריתי הפכה עגולה וסימטרית לחלוטין, מעין תהליך של הרחבה ועידון. שמונה עיגולים [[דגם מעגלי|קונצנטריים]] קטנים יותר החלו להגדיר את שבעת המסלולים המתחברים למרכז. גם המרכז הופך לעיגול שלם והוא גדול יותר מקודמו ה[[כריתים|כריתי]]. מבוכים עגולים כאלו צוירו באמצעות [[מחוגה]]. כך, בתוך חמישים שנה, המבוך בעל שבע המסלולים גדל ל-11 מסלולים.
 
עיצובי מבוך חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] ה[[מנזר]]י, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטוס|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש במבוך למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של מבוכים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה המבוך הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.
 
במבוכים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו במבוכי כתבי היד מאוחר יותר הועברו למבוכים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], ב[[צרפת]] ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון הימי-ביניימי הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] במבוכים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] הגותית, שהידועות שבהן הנן [[שרטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון [[צרפת]]. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור המבוך הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה בארכידיוקסה של [[סן]] ב[[צרפת]], שאז השתרעה מהדיוקסות של פריז ושרטר בצפון ומערבה מטה לאלו של [[אוקסר]] ו[[נבר]] ( בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השרטרי" של המבוך כיוון שהוא מופיע על רצפת הקתדרלה של שרטר- שבה מבוך הכנסייה הגדול ביותר- ויש שאומרים היפה ביותר- שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס המבוך של 11 המסלולים של שרטר מופיע בכתבי היד מנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת הקתדרלה של שרטר סביב [[1215]]. מקום המקור של טיפוס מבוך זה ככל הנראה לא היה שרטר, אבל דרומה במנזרים של אוקסר, שהיה המרכז של למידה בנדיקטינית במהלך המחצית השנייה של המאה התשיעית.
 
ההבדל המהותי בין מבוך מטיפוס נוצרי ולקודמיו המנזריים הוא החפיפה בצורת הצלב. הצלב שולב על-ידי מעצורים שהוכנסו לאורך הצירים מזרח, צפון והדרום, בנוסף לאלו שקיימים בקצה המערבי. כל המעגלים השלמים חולקו לחצאי מעגלים ורבעי מעגלים, וזה בתורו הצריך חזרות נוספות של המסלול לאור העובדה שהעלייה הרוחנית לרגל נעצרה בארבעה צירים של הנקודות המרכזיות של המצפן. דבר זה יצר צורת צלב, ולמעשה סייע "בניצור" הצורה הפגאנית. מה שנוצר הוא עיצוב הרבה יותר מורכב מקודמו המנזרי. יחד עם זאת הוא עדיין מניח את הדעת מבחינה אסתטית, יתכן בגלל שהקווים המלבניים של הצלב יוצרים נקודת נגד לסימטריה של מעגלים קונצנטרים.
 
==המבוך ביהדות==
825

עריכות