לבירינת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 10:
==מיתוס הלבירינת==
סיפורו של [[תזאוס]], ה[[מינוטאורוס]] והמבוך של [[כרתים]] הוא למעשה הסיפור המכונן של המבוך במערב. הסיפור החל במלך מינוס, ואשתו, פסיפאה, שנאפה בו עם שור לבן יפה- מה שהביא להולדת המינוטאורוס המכוער, מפלצת אוכלת אדם, בעלת גוף אדם וראש שור. כדי להסתיר את הניאוף המכוער של המלכה, מינוס הורה ל[[דדלוס]] לבנות מבוך, מבנה של בלבול ורמאות, שממנו אף אחד, כולל המפלצת, לא יוכל לברוח. מינוס האכיל את המינוטאורוס בקורבנות אדם מקרב צעירי [[אתונה]], שכן האתונאים היו חייבים במחווה של [[מס]] למינוס. מדי תשע שנים, שבעה עלמים ושבע עלמות הוכנסו למבוך. איש לא הצליח להימלט מן המבוך, כי רבים ומפותלים היו השבילים בתוכו. גורלם של בני אתונה הצעירים היה לתעות ללא תקווה בשבילים אלה עד שנתקלו במינוטאורוס, שהיה טורפם. גורל זה השתנה כאשר טבח [[תזאוס]] במינוטאור בעזרת [[אריאדנה]], בתו של מינוס, שציידה אותו בחוט מוזהב שדרכו הוא ידע למצוא את דרכו החוצה מהמבוך.{{הערה|Wright, Craig, The Maze and the Warrior: Symbols in Architecture, Theology and Music, Harvard University Press: London, 2001, pp. 7-8.}}
אחרי סכסוך עם המלך, הוכנס דדלוס (ממציא הלבירינת) יחד עם בנו [[איקרוס]] לתוך הלבירינת. כיוון שדדלוס תיכננו, הוא ידע כיצד לצאת, ועלה, יחד עם בנו על גג הלבירינת. שם הוא מצא המוני נוצות של ציפורים, והכין כנפיים לעצמו ולאיקרוס. לבסוף, כאשר הכנפיים היו מוכנות, הם עפו מהלבירינת. כיוון שאיקרוס אהב את אור השמש, וניסה לעוף גבוה ככל האפשר, הדבק שחיבר את הנוצות נמס מהחום, והוא נפל.
שורה 19 ⟵ 18:
השושלת המינואית של המלך מינוס נקראה [[בית הגרזן הכפול]]. מקור המילה '''לבירינת''' בשפה הטרום-[[יוונית]] ([[פלסגיאנית]]), אשר נטמעה ביוונית, והיא כנראה קשורה במילה labrys, שמשמעותה [[גרזן]] או גרזן כפול. אף כי לא נמצא אף אתר בכרתים המזוהה בוודאות עם הלבירינת של המינוטאורוס, נמצאו ב[[קנוסוס]] שבכרתים מטבעות מן המאה השלישית לפנה"ס המוטבעים בסימן הלבירינת. צורת הלבירינת השלטת התקופה זו היא הצורה בת שבעת ה[[מעגל|מעגלים]], הידועה בכינוי '''הצורה הקלאסית'''.
לרוב הלבירינת מופיע כ[[ריבוע]] ופעמים כ[[אליפטה]]; הוא מכיל סדרה של מרכזים לאורך שבעה מסלולים, אך לא מציע שום אפשרות לטעות לגבי זיהויו. הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות כיום לעיצובי לבירינתים [[פטרוגליף|פטרוגליפים]] (גילופי אבן) קטנים ופשוטים שגילם כנראה 3000 שנה. פטרוגליפים אלו נמצאו במספר מקומות ברחבי העולם, מ[[סוריה]] ועד [[אירלנד]], לצד תכשיטים וכלי חרס. למעשה צורת הלבירינת בכל התרבויות עד למאה ה-15 היה חד-מסלולי, והוא לא כלל את הבחירה של הכיוון כמו במבוכים בני ימינו, אלא רק התמדה. אופי זה הפך אותו למבלבל, ואולי אף מפחיד, שכן החוויה בו הייתה הליכה לאורך קירות סוגרים בכיוון אחד – ללא אפשרות בחירה. צורת הלבירינת התפתלה תוך שהיא מסתובבת בנחרצות לכיוון המרכז. הייתה רק כניסה אחת מהמבוך, ששימשה גם כנקודת היציאה היחידה.{{הערה|Doob, Penelope Reed, The Idea of the Labyrinth: from Classical Antiquity through the Middle Ages. Ithaca: Cornell University Press, 1992, pp. 17- 1}}
[[כרתים]] ו[[טרויה]] היו מקומות שבהם צמחו האגדות היווניות. אולם מבוכים נמצאו גם בערים רומאיות, כפי שעולה משרידי רצפות מבוכים ששרדו כמעט בכל מקום שבו הגיעה אליו [[האימפריה הרומית]]: בצפון [[אפריקה]], ב[[אוסטריה]], ב[[שוויץ]], ב[[צרפת]], ב[[ספרד]] ובאיים הבריטיים, רובם בצורת [[פסיפס]]ים. רצפת המבוך הרומאית לרוב מוקמה בכניסה ל[[וילה|ווילות]] של [[פטריקים]], והיא שימשה כאזור בטיחות. צורת המבוכים הרומאים גם הייתה לפעמים אליפטית, אולם לרוב ריבועית- והריבוע בתורו חולק בחלוקת משנה לרבעים. בפסיפסים רומיים הופך הלבירינת הקלאסי הפשוט לעיטור שוליים מתפתל. לרוב אפשר לראות את המינוטאורוס במרכז, ואולי את תזאוס והמינוטאורוס בקרב מגע. דמויות רומיות מפותלות התפתחו בהדרגה בסיבוכיותן עד שהפכו לתכנון הימי-ביינימי בעל סימטריית ארבע הידוע כיום.
[[ארכיאולוגיה|ארכיאולוגים]] של [[התקופה ההלניסטית]] [[התקופה הרומית|והרומית]] חפרו לביריניתיפ במגוון של מקומות. אולם לכל הלבירינתים בבתים של התקופה יש דבר אחד במשותף: הם מוקמו בתוך מבנים חילונים, של מגורים או אזרחיים, אך לא בתוך [[מקדש]]ים דתיים. בניגוד לכך, כל הלבירינתים מ[[העת העתיקה]] המאוחרת ו[[ימי הביניים]] מוקמו בתוך [[כנסייה|כנסיות]] [[נצרות|נוצריות]]. אם לשפוט מהממצא הארכיאולוגי הנרחב, הלבירינת של ימי היביניים לא התקיים מחוץ לבית הפולחן. רק במאה ה-16, עם רוחות ה[[רנסנס]] שהחיו מסורות של העת הקלאסית, נבנה שוב הלבירינת במבנים אזרחיים ובבתי מגורים פרטיים.
הלבירינת הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס ב[[אלג'יר]]. הלבירינת שם היה ריבועי, והוא שואב את צורתו מהמסורת [[רומא העתיקה|הרומית]]. נראה בו החוט של [[אריאדנה]], המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני בכיוון השעון. במרכז הלבירינת מסודרים ב[[פלינדרום]] מתמשך של המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) ב[[לטינית]]. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה- ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר ב[[טיגזירט]] שבצפון [[אפריקה]], מזרחית ל[[אלג'יריה]], שנבנה במאה החמישית, עמד לבירינת נוסף. שני הלבירינתים עמדו כסמלים של ה[[דת]] הנוצרית החדשה המתפשטת ב[[אימפריה הרומית]] הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת [[המאה ה-12]], מפריד בין שני הלבירינתים של כנסיות אלו מהלבירינתים של [[המאה ה-12|המאות ה-12]] [[המאה ה-13|וה-13]].
חרף הפער בשימוש בלבירינתים בכנסיות בתקופה זאת, המבוך המשיך להתקיים על הנייר באמצעות [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] [[מנזר]]ים; המוקדם בהם מ[[המאה ה-9]] ואלו שאבו מ[[צרפת]] ו[[גרמניה]] ה[[השושלת הקרולינגית|קרולינגיות]].
ניצור הלבירינת בתפוצה רחבה במערב החל בתחילת [[המאה ה-9]] בחלק המזרחי של [[השושלת הקרולינגית|האימפריה הקרולינגית]], באזור של ה[[מנזרים]] החשובים של גול הקדוש (St. Gall) ורישנאו (Reichenau) ב[[שוויץ]]. ידועים 24 איורים של לבירינתים בכ-60 כתבי יד מ[[ימי הביניים]], והשפעתם על צורת הלבירינת בכנסיות מעיד על קשר הדוק בין הנזירים למתכנני הכנסיות בעלות הלבירינתים. הצורה האליפטית של הלבירינת הכריתי הפכה עגולה וסימטרית לחלוטין, מעין תהליך של הרחבה ועידון. שמונה עיגולים [[דגם מעגלי|קונצנטריים]] קטנים יותר החלו להגדיר את שבעת המסלולים המתחברים למרכז. גם המרכז הופך לעיגול שלם והוא גדול יותר מקודמו ה[[כריתים|כריתי]]. מבוכים עגולים כאלו צוירו באמצעות [[מחוגה]]. כך, בתוך חמישים שנה, הלבירינת בעל שבע המסלולים גדל ל-11 מסלולים.
עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] ה[[מנזר]]י, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטוס|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.
בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], ב[[צרפת]] ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[האמנות הגותית|הגותית]], שהידועות שבהן הנן [[שרטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון [[צרפת]]. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] ב[[צרפת]], שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ו[[שרטר]] בצפון ומערבה מטה לאלו של אוקסר (Auxerre) ונבר (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השרטרי" של הלבירינת כיוון שהוא מופיע על רצפת ה[[קתדרלה]] של [[שרטר]]- שבה לבירינת ה[[כנסייה]] הגדול ביותר- ויש שאומרים היפה ביותר- שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שרטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי היד]] [[מנזר]]יים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת ה[[קתדרלה]] של [[שרטר]] סביב [[1215]]. מקום המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה [[שרטר]], אבל דרומה ב[[מנזר]]ים של אוקסר, שהיה המרכז של למידה [[בנדיקטינים|בנדיקטינית]] במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].
ההבדל המהותי בין לבירינת מטיפוס נוצרי ולקודמיו ה[[מנזר]]יים הוא החפיפה בצורת הצלב. הצלב שולב על-ידי מעצורים שהוכנסו לאורך הצירים מזרח, צפון והדרום, בנוסף לאלו שקיימים בקצה המערבי. כל המעגלים השלמים חולקו לחצאי מעגלים ורבעי מעגלים, וזה בתורו הצריך חזרות נוספות של המסלול לאור העובדה שהעלייה הרוחנית לרגל נעצרה בארבעה צירים של הנקודות המרכזיות של ה[[מצפן]]. דבר זה יצר צורת [[צלב]], ולמעשה סייע ב"ניצור" הצורה [[פגניות|הפגאנית]]. מה שנוצר הוא עיצוב הרבה יותר מורכב מקודמו המנזרי. יחד עם זאת הוא עדיין מניח את הדעת מבחינה אסתטית, יתכן בגלל שהקווים המלבניים של הצלב יוצרים נקודת נגד לסימטריה של מעגלים קונצנטרים.
חושבים כי לבירינתים נוצרים אלו הם שהיוו את ההשראה ללבירינתי העשב החילוניים הרבים שב[[בריטניה]].
במשך אותה תקופה, מעל 500 לבירינתים נבנו ב[[סקנדינביה]] שלא על ידי הכנסייה. לבירינתים אלו, הנמצאים בדרך כלל באזורי החוף, מסומנים באבנים ומתוכננים בדרך כלל בתכנון הקלאסי. סוברים כי קהילות דייגים קדומות בנו אותם כדי ללכוד [[טרול]]ים או [[רוח|רוחות]] רעות בפיתוליהם, ולוודא בכך מסע [[דיג]] מוצלח. גם ב[[איי סילי]], שליד החוף הקורני בבריטניה יש לבירינתי אבן, אך הם אינם עתיקים כמו הלבירינתים הסקנדינביים.
| |||