בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט – הבדלי גרסאות

ראשון המועסקים היה ה[[חזנות|חזן]] גרסון וייס מ[[טימישוארה]], שנשכר כבר ב-1865, לפני חנוכת בית הכנסת. הרב הראשון, שנבחר לשאת את הדרשה הראשונה בבית הכנסת, היה הרב והדרשן הליברלי [[אנטואן לוי]], בוגר בית המדרש לרבנים בפריז. הרב לוי נאם בחנוכת המשכן, ב-[[6 ביולי]] [[1867]]. בקהל נכחו נציגי הממשל, דיפלומטים זרים ופוליטיקאים רומנים ותיקים, כמו [[ניקולאה לחובארי]] ויואן מרגילומן<ref>{{הערה|[[מאיר אברהם הלוי]], מונוגרפיה היסטורית של בית הכנסת כורל של בוקרשט, חלק שלישי, פרק שני</ref>.}}.

[[אנטואן לוי]] שימש כדרשן ורב הראשון של בית הכנסת מיום [[15 באוקטובר]] [[1867]] ועד [[1869]]. בשנת 1971 מונה הדרשן '''רוקונשטיין''' (Rokonstein), שנפטר בשנה שלאחר מכן. בשנים 1872 עד 1921 כיהן הרב [[מאיר מוריץ בק]] ואחריו הרב [[נימירובר]], שכיהן עד מותו ב-1939<ref>{{הערה|Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004 עמוד 532</ref>}}.

הרב [[מאיר אברהם הלוי]] ציין שמלכתחילה הריטואל בבית כנסת זה היה אמור להיות של [[הזרם המערבי]], כלומר מודרני יותר, ובני החוגים השמרניים יותר הרגילים עם מנהגי החסידות וה"מתנגדים" של [[מזרח אירופה]] יתקשו להבינו. כל הליטורגיה והמוזיקה, המסודרים והמאורגנים, עם דרשה בשפת המדינה והתנהגות מאופקת ממושמעת, כל אלה גרמו בקרב המתנגדים לשינויים לעוינות אלימה, שהופעלה בחסות ה[[מלבי"ם]], בחלק הראשון של כהונתו, כשהקהילה של בוקרשט הונהגה על ידי שמרנים (conservatori) "חסרי תקנה"<ref>{{הערה|דר' [[מאיר אברהם הלוי]], מונוגרפיה היסטורית של בית הכנסת כורל של בוקרשט, חלק שלישי, פרק שני</ref>.}}.

עם הקמתו, ההתנגדות להפעלת מוזיקה כלית בבית הכנסת הייתה גדולה למדי וכללה אפילו חלק מחברי הנהלת הקהילה. ב-1869, כשלצורכי חתונה שנערכה בבית הכנסת, הוגשה בקשה לשימוש ב[[אקורדיון]], נשיא הקהילה דאז, מלך נתנזון, שראה בכך פתיחת הדלת להכנסת עוגב, הגיש את התפטרותו, התפטרות שנדחתה על ידי יתר חברי ההנהלה, שהבהירו לו שחששותיו חסרי בסיס. לבסוף לא היה שימוש באקורדיון, משום שהחזן לא הספיק לעשות חזרות עם האקורדיוניסט. למרות זאת, ב-1887, בנישואי אחד הדירקטורים של "בנק רומניה", השירה לוותה באקורדיון. ב-1892, כשנערכו שינויים במבנה, חברי הקהילה הצעירים תבעו התקנת [[עוגב]]. נשיא הקהילה באותה תקופה, [[ישראל יעקב שנפלד]] (Israel Iacob Schönfeld), פנה בכתב לשורה של אישים הידועים כסמכויות רבניות ב[[מערב אירופה]], כדי לשמוע מהם על יחסם להתקנת והפעלת עוגב בבית כנסת. מכתב התשובה של [[צדוק כהן]] (קהן), שהיה הרב הראשי של [[צרפת]], מובא ב"[[מונוגרפיה]] היסטורית של בית הכנסת כורל של בוקרשט" שכתב הרב [[מאיר אברהם הלוי]] ובו מציין הרב הצרפתי שהעוגב הוכנס לשימוש בארבעת בתי הכנסת הקונסיסטוריאליים של פריז בטרם נכנס לכהונתו וזה לא נוגד את המסורת היהודית. המעטים המתנגדים לעוגב, יכולים ללכת לבתי תפילה פרטיים על פי טעמם. העוגב משמש לחתונות ואירועיים שונים, אך גם לצורכי עבודת הקודש בכל הימים, כולל חגים ושבתות, ללא יוצא מן הכלל חוץ מיום הכיפורים. בשבתות ובחגים מפעיל את העוגב [[מוזיקאי]] שאינו יהודי ובמשך השבוע הוא מופעל על ידי יהודים<ref>{{הערה|Evreii din România în texte istoriografice - Antologie עמודיעמודים 532-533</ref>.}}. שנפלד דיווח על ההתייעצויות בישיבת הוועד שנערכה ב-9 ביוני 1896, לאחר שהעניין נרגע מעט, אולם בתחילת [[המאה ה-20]] הנושא חזר לסדר היום וב-14 ביוני 1901, בישיבה שנוהלה על ידי סגן הנשיא, לזרוביץ', התקבלה ההצעה המשתלמת ביותר עבור עוגב וניתנו סמכויות מלאות לנתן מישונצניקי לטפל בהזמנה. לרשות המזמינים עמדה קרן על סך 2,500 ליי שנאספה מזמן למטרה זו ולמרות שהוגשה גם בקשה החתומה על ידי 54 חברים בקהילה, שביקשו את התקנת העוגב ללא דיחוי, עדיין נערמו התנגדויות של שמרנים. לאחר קביעה של הוועד בהנהגת [[אדולף שטרן]] התגברו על המכשולים, אך כדי לעמוד בתביעות הנגדיות נקבע בהתחלה שהעוגב יופעל על ידי מוזיקאי לא יהודי. המפעיל הראשון היה [[יוסיף פאשיל]] (J. Paschill) שפעל עד 1924, אך כבר ב-1903 הצטרף אליו המוזיקאי היהודי [[אברהם לוי-איוולה]] (Abraham Levy-Ivela), כמנגן בעוגב וכמתרגל המקהלה<ref>{{הערה|Evreii din România în texte istoriografice - Antologie עמודי 528-529</ref>.}}.