לבירינת – הבדלי גרסאות

 

 

 

הלבירינת הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס ב[[אלג'יר]]. הלבירינת שם היה ריבועי, והוא שואב את צורתו מהמסורת [[רומא העתיקה|הרומית]]. נראה בו החוט של [[אריאדנה]], המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני בכיוון השעון. במרכז הלבירינת מסודרים ב[[פלינדרום]] מתמשך של המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) ב[[לטינית]]. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה- ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר בטיגזירט שבצפון [[אפריקה]], מזרחית ל[[אלג'יריה]], שנבנה במאה החמישית, עמד לבירינת נוסף. שני הלבירינתים עמדו כסמלים של ה[[דת]] הנוצרית החדשה המתפשטת ב[[אימפריה הרומית]] הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת [[המאה ה-12]], מפריד בין שני הלבירינתים של כנסיות אלו מהלבירינתים של [[המאה ה-12|המאות ה-12]] [[המאה ה-13|וה-13]].

חרף הפער בשימוש בלבירינתים בכנסיות בתקופה זאת, המבוך המשיך להתקיים על הנייר באמצעות [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] [[מנזר]]ים; המוקדם בהם מ[[המאה ה-9]] ואלו שאבו מ[[צרפת]] ו[[גרמניה]] ה[[השושלת הקרולינגית|קרולינגיות]].

 

 

עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] ה[[מנזר]]י, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטוס|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.

בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], ב[[צרפת]] ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותית]], שהידועות שבהן הנן [[שרטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון [[צרפת]]. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] ב[[צרפת]], שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ו[[שרטר]] בצפון ומערבה מטה לאלו של אוקסר (Auxerre) ונבר (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השרטרי" של הלבירינת כיוון שהוא מופיע על רצפת ה[[קתדרלה]] של [[שרטר]]- שבה לבירינת ה[[כנסייה]] הגדול ביותר- ויש שאומרים היפה ביותר- שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שרטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי היד]] [[מנזר]]יים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת ה[[קתדרלה]] של [[שרטר]] סביב [[1215]]. מקום המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה [[שרטר]], אבל דרומה ב[[מנזר]]ים של אוקסר, שהיה המרכז של למידה [[בנדיקטינים|בנדיקטינית]] במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].

 

 

חושבים כי לבירינתים נוצרים אלו הם שהיוו את ההשראה ללבירינתי העשב החילוניים הרבים שב[[בריטניה]].