רחובות שתי וערב – הבדלי גרסאות

אילדלפו קרדיה, המתכנן העירוני הספרדי בן המאה ה-19, הביא חדשנות למתווה השתי וערב כאשר תכנן את הרחבת שטחה של העיר [[ברצלונה]], מתווה הידוע בשם Eixample grid. מתווה מכיל ריבועי קרקע גדולים מאד, אורך כל אחת מצלעותיהם 113 מטר, רחובות ברוחב 20 מטר (בהשוואה לרחובות ברוחב 3 מטר בעיר העתיקה בברצלונה), מבנננים ריבועיים שפינותיהם קטומות, ודרכים ראשיות, מאונכות ואלכסוניות שרוחבן 50 מטר. חידושים אלה בתוכניתו הוכנסו משיקולים פונקציונליים. גודל החלקות הכלואות בין הרחובות נועד כדי לאפשר ליצור במרכז המבנים שטח ציבורי פתוח ושקט (ריבוע שגודלו 60X60 מטר) ולאפשר תנאי איוורור ואור נאותים לבניינים סביבו. הגאומטריה האלכסונית של השדרות מאפשרים תנועה מהירה ויעילה בעיר, ופינות המבננים הקטומות מאפשרות סיבוב יעיל של הכרכרות והעגלות הנעות ברחובות העיר, ובמיוחד קרוניות הנעות על מסילות.

 

 

החל משנות ה-60 קיימת מגמת נטישה של תכנון עירוני במתווה שתי וערב לטובת "היררכיית כבישים". בתכנון זה הרחובות אינם מתוכננים באופן סימטרי וקיימת הפרדה, ולעתים אף חציצה בקירות אקוסטיים, בין רחובות באזור מגורים לבין מערכת הכבישים עורקים, שהגישה אליהם מוגבלת במספר קטן של יציאות. במידה מסוימת ניתן לטעון כי יש בכך חזרה לסגנון הבניה של ימי הביניים, וכי ניתן למצוא קווי דמיון ברורים בין תכנון כזה לערים מוסלמיות ו[[מורים|מוריות]] מאותה תקופה, כפי שהעיר היסטוריון התכנון העירוני, ספירו קוסטוף{{הערה|Kostof, Spiro, The City Shaped: Urban Patterns and Meanings Through History, second edition Thames & Hudson, New York 1999}}. בכל אחד משני המקרים היחידה הקהילתית - השבט או המשפחה המורחבת בעולם המוסלמי, ובימינו הקהילה הפרברית ממעמד סוציו-אקונומי אחיד - בודדה עצמה מן ההקשר העירוני הרחב יותר באמצעות דרכים ללא מוצא ושכונות סגורות.