רישום זכויות במקרקעין בישראל – הבדלי גרסאות

*'''מירי''' - קרקעות שגופם וזכות הבעלות עליהם נמצאת ביד המדינה [[חכירה|המוחכרות]] לתקופה ארוכה ללא הגבלת זמן לאנשים פרטיים (חכירה תמורת תשלום [[מס]] מעשר מהתוצרת החקלאית או תקופת שירות צבאי) לצורך שימוש [[חקלאות|חקלאי]] בלבד. גם קרקעות [[מרעה]] המשמשות רועה אחד נכללת בסוג זה. קרקעות אלו ניתנות להעברה בין בעלים שונים, בכפוף להסכמת הפקיד האחראי על רישום המקרקעין. קרקע מוגדרת כקרקע מסוג 'מירי' בהתקיים אחד משני תנאים: קרקע המשמשת לעיבוד חקלאי או קרקע הנמצאת עד 2.5 ק"מ מהבתים הקיצוניים של ישוב (ובתנאי שאינה קרקע מסוג 'מתרוכה'). ישנה אי בהירות בשאלה האם המרחק נמדד מהשטח המיושב בשנת 1858, או מהשטח המיושב בזמן הווה. פסיקת בג"ץ משנת [[1984]] העדיפה את הפרשנות המצמצמת{{הערה|‫ע"א 218/74 סלים עלי אלגדיע אל הואשלה נ' מדינת ישראל}}.

:*'''מווקפה''' - קרקעות מולק ומירי שהוקדשו לצורכי [[דת]] (כל הדתות). קרקע הקדש מסוג מולק עוברת להקדש לחלוטין, בעוד קרקע מסוג מירי עוברת רק לאכילת פירות, ולא לבעלות על גוף הקרקע שנשארת בידי המדינה. תשלום מיסי הקרקע של אדמת מירי שהוקדשה עוברת להקדש או נשארת בידי אוצר המדינה, בכפוף לסוג ההקדש.

*'''מוואת''' - קרקעות בבעלות המדינה שהינם בורות ואינם משמשות לחקלאות, הנמצאות במרחק מה מאזורי ישוב או באזורים שוממים. הפרשנות המנדטורית דורשת התקיימות 4 תנאים כדי להגדיר קרקע מסוג זה: שטח בור, הקרקע אינה רשומה על שם אדם פרטי, הקרקע לא הוקצתה לבני ישוב מסוים, והמרחק לשולי היישוב הקרוב (כפי שהיה היישוב בנוי ב־1858, בהתאם לפרשנות המצמצמת שהובאה לעיל לגבי אדמות 'מירי') עולה על כ־2.5 ק"מ.

*סוג נוסף של קרקע בבעלות המדינה הוא '''ג'יפתליק'''.{{הערה|{{דבר|חיים הלפרין|משטר הקרקע בישראל|1962/11/09|01108}}{{ש}}{{דבר|חיים הלפרין|קרקעות המדינה לסוגיהן|1962/11/23|01109}}}}. אלו היו אדמות בבעלותו הפרטית של הסולטאן שרכש אותן אחרי הכנעת [[איברהים פאשה]]. בארץ ישראל השתרעו אדמות אלו בעיקר בעמק בית שאן ובקעת הירדן וכן בתל ערד. אחרי מרד [[הטורקים הצעירים]] ב-[[1908]] הפכו אדמות אלו לאדמות מירי.