רישום זכויות במקרקעין בישראל – הבדלי גרסאות

*סוג נוסף של קרקע בבעלות המדינה הוא '''ג'יפתליק'''.{{הערה|{{דבר|חיים הלפרין|משטר הקרקע בישראל|1962/11/09|01108}}{{ש}}{{דבר|חיים הלפרין|קרקעות המדינה לסוגיהן|1962/11/23|01109}}}}. אלו היו אדמות בבעלותו הפרטית של הסולטאן שרכש אותן אחרי הכנעת [[איברהים פאשה]]. בארץ ישראל השתרעו אדמות אלו בעיקר בעמק בית שאן ובקעת הירדן וכן בתל ערד. אחרי מרד [[הטורקים הצעירים]] ב-[[1908]] הפכו אדמות אלו לאדמות מירי.

 

הסעיפים השונים של חוק הקרקעות החדש חלו רק על קרקעות שאינם פרטיות מסוג 'מולק' (או קרקעות 'מולק' שהוקדשו), בהם המשיך לנהוג הדין ה[[שריעה|שרעי]]. החוק החדש אסר על העברת קרקעות רק באמצעות שטר קניין, וחייב מעתה את רישום השטרות ופעולות ההעברה בלשכת המקרקעין, כאשר לאחר הרישום קיבל הקונה 'קושאן' על הקרקע. החוק קבע גם כי כל עסקת מקרקעין חייבת לקבל את אישורו של הפקיד האחראי. סעיף נוסף קבע כי חל איסור להוביר קרקעות 'מירי', ובמידה וקרקעות אלו לא עובדו במשך 3 שנים ללא הצדקה (פגעי טבע, הוברה לצורך השבחת הקרקע בעתיד, שבי, מצב מלחמתי והעדר נזילות פיננסית לצורך העיבוד), יכולות הקרקעות לחזור לבעלותה הגמורה של המדינה על פי בחירתה ('מחלול'), ובאופן דומה גם קרקעות מירי בבעלות אדם שנפטר ללא יורשים היו חוזרות לבעלות המדינה. גם לאחר החזרה לבעלות המדינה הייתה אפשרות לפדות את הקרקע בחזרה בתשלום מסוים הנמוך משווי הקרקע. סעיף אחר קבע כי אדמה 'מירי' או 'מוקפה' שעובדה ללא הפרעה או טענה על ידי אדם אחד או המדינה במשך כ־10 שנים, תחשב לקרקע העומדת בחזקתו אף כאשר אין בידו שטר קושאן, ואף יהיו לו בה זכויות קנייניות, בתנאי שאינו מודה שנכנס אליה שלא ברשות. שינוי קרקע מסוג כל שהוא ל'מולק' דרש אישור של הסולטאן הטורקי.