הבדלים בין גרסאות בדף "הגנה מרחבית"

הוסרו 3 בתים ,  לפני 7 שנים
מ
אין תקציר עריכה
מ (בוט החלפות: \1יישובים, \1יישוב\2, תל אביב, שריון, ביטחו\1)
מ
כמו כן, ציוד היישובים והאזורים בכלי נשק מתאימים מאפשר ליישוב או לאזור לבלום לזמן מסוים את ההתקדמות של האויב המצויד ב[[שריון]] וב[[ארטילריה]] ולשבור את תנופת מתקפתו. קיומם של היישובים על צירי הפריצה של האויב מהווה סיכון והטרדה למערך ה[[לוגיסטיקה|לוגיסטי]] שלו ויכול לסכן את עצמת המתקפה ואולי גם את המשכה.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.}}
 
מציאותם של אנשי ההגנה המרחבית דרך קבע בגזרה והכרתם את השטח הכרות מעמיקה עושה אותם גורם [[מודיעין צבאי|מודיעיני]] אמין ויעיל. סיורים ותצפיות המבוצעים על ידי אנשי ההגנה המרחבית יכולים לספק לדרגים השונים של המודיעין מידע חיוני לפעולות יזומות על ידי צה"ל.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.}}
 
תרומה אחרת של ההגנה המרחבית למאמץ המלחמתי היא במיקסום מצאי כוח האדם והאמצעים הלוגיסטיים ביישובים. כמו כן הגשמת העיקרון של מלחמה עיקשת על כל יישוב ואי-פינוי לוחמים יש חשיבות רבה מבחינת המוראל.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.}}
ההגנה המרחבית הוקמה על סמך לקחי [[מלחמת העצמאות]], שבה מילאו יישובים תפקיד חשוב בבלימת האויב. יישובים נהפכו למעוזים ומרכזים שמהם בוצעו פעולות הטרדה נגד האויב. אחרי המלחמה קיבלה ההגנה המרחבית תנופה ואורגנה בגושים. הוחלט על סתימת אזורים ריקים ביישובים חדשים, אם אי אפשר להקים במקום [[היאחזות נח"ל|היאחזויות]] צבאיות ולצרפן להגנה המרחבית. היישובים חולקו לסוגים שונים בהתאם לקרבתם לגבול. לפי חלוקה זו הוקצו להם כלי נשק והוצבו בהם יחידות [[נח"ל]]. התפיסה הצבאית של [[צה"ל]] לגבי ההגנה המרחבית, כי על מערכת זו לבלום את האויב הפולש בשיתוף עם היחידות הסדירות, עד התארגנות יחידות המילואים. מערכת ההגנה המרחבית היא שתעניק לישראל עומק אלטרנטיבי במקום העומק הגאוגרפי שהיא חסרה אותו. בעתות רגיעה תקיים את הביטחון השוטף באזורה, ותחסוך בכך לצה"ל הוצאות רבות ותאפשר לו להתרכז באימונים והתכוננות למשימות התקפיות.{{הערה|זאב שיף ואיתן הבר, '''לקסיקון לביטחון ישראל''', עמ' 158.}}
 
בתקופת כהונתו של [[משה דיין]] כרמטכ"ל מראשית 1954, ירדה התמיכה של צה"ל בתקציב ההגנה המרחבית. דיין הגדיר שתפקיד היישובים שמירה על יישוביהם ואילו הצבא והמשטרה אחראים על שמירת הגבול. דיין הוביל את מדיניות פעולות התגמול ודחה את טענות נציגי ההתיישבות על קיבול ההגנה המרחבית. הוא הדגיש שמערך ההגמ"ר מחוזק בנשק קל ובנשק אנטי טנק, ואילו תקציבי הגידור והביצורים מוטלים על הסוכנת היהודית ולא על הצבא. בימיו חולקה המדינה ל-14 גושים, וההגנה המרחבית מנתה 108 קצינים ו-459 חיילים.{{הערה|זאב דרורי, "התנועה הקיבוצית כאליטה מגויסת", '''הקיבוץ: מאה השנים הראשונות''',ירושלים, עמ' 87.}}
 
[[מבצע סיני]] הסתיים בהצלחה והמעיט בחשיבות והצרכים ההגנתיים. בדיון במטכ"ל ב-1960 הביעו חלק מהמשתתפים דעות המפקפקות בחיוניות ההגנה המרחבית, ומטילות ספק בתפקידם הביטחוני של ישובי הספר. צה"ל הגדיל את [[חיל השריון הישראלי|כוחותיו המשוריינים]] ואת [[חיל האוויר הישראלי]], ושם את הדגש על לוחמה התקפית ולא הגנתית.{{הערה|אורי אולניק, '''ההגנה המרחבית''', עמ' 13}}
 
בעקבות [[מלחמת ששת הימים]] גברה ההזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגנה המרחבית לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 249.}}
 
הייתה זו [[מלחמת יום הכיפורים]] שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והתפיסה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ב[[רמת הגולן]] היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.{{הערה|דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 249.}}