פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
תיקון קישור
===מבנה הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה===
הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה לא היה יחידה רב זרועית וכלל את כל שלושת מרכיבי הצבא בעת העתיקה: [[חיל רגלים כבד]] שבתורו כלל שהתחלק לשלושה סוגים: [[האסטאטים]] (1200), [[פרינקיפים]] (1200) שני אלה היו חמושים בכידון הטלה -[[פילום (נשק)|פילום]] וחרב [[גלדיוס]] ו[[טריאריים]] (600) שהיו חמושים ב[[חנית]] ונלחמו במערך [[פלנקס]] צפוף בדומה ל[[הופליט]]ים; [[חיל רגלים קל]] - ה[[וליטים]] (1,200) ו[[חיל הפרשים|פרשים]] (300). החיילים רכשו את כלי נשקם בעצמם, לכן לא היה תו תקן סטנדרטי אחד לכולם.
 
חיל הרגלים הכבד חולק ל-30 [[מאניפול]]ים. המאניפולים של ההאסתטים והפרינקיפים כללו 120 לוחמים ואלה של הטריארים - 60. על כל מאניפול פיקדו שני קנטוריונים. לעתים, צירפו כמה מאניפולים כדי ליצור [[קוהורטה]] שהייתה מבנה אד-הוק ולא משהו קבוע.
מכיוון שאזרחים ללא רכוש לא היו מסוגלים לממן לעצמם ציוד וחימוש, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו ואילו הוא פרע את חובו למדינה בתשלומים נמוכים במהלך השירות. הוא הציע להמונים חסרי הרכוש תעסוקה כחיילים מקצועיים והזדמנות לשפר את מעמדם החברתי ולהרוויח רכוש מהשלל שיבזזו במלחמה. בהיעדר הזדמנויות תעסוקה טובות אחרות, ההמונים נהרו לצבא והתגייסו לתקופה של 25 שנים.
 
כאשר עמד לרשותו צבא מקצועי, אשר האנשים בו משרתים לזמן ארוך, שינה מריוס את שיטות האימון, והכניס אחידות באימון ובחימוש לרוחב כל הצבא הרומי. מריוס אימץ את שיטת האימון של ה[[קונסול (רומא העתיקה)|קונסול]] משנת 105, [[פובליוס רוטיליוס רופוס]], שהתבססה על שיטות האימון של בתי הספר ל[[גלדיאטור|גלאדיאטורים]]<ref>שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 369</ref>. כמו כן, כל הליגיונרים חומשו מעתה באופן אחיד בחרב, בכידון ההטלה [[כליפילום (נשק בצבא הרומי)|פילום]] (pilum) ובמגן מלבני [[סקוטום]] (scutum). שיפורים בכידון גרמו לכך שהאויבים לא יוכלו להשתמש בו לאחר שהוטל עליהם. בעיתות שלום הצבא התאמן בצורה יסודית במקום להתפזר איש לביתו, ואף עסק בפעולות תשתית אזרחיות, כגון חפירת תעלות, סלילת דרכים ותחזוקתן ועוד.
 
==הצבא הרומי לאחר הרפורמות==
כלי הנשק של הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת נותרו דומים לאלה שהיו מקובלים בתקופת הרפובליקה התיכונה, למעט חנית הדקירה הכבדה, ההסטה שבה היו חמושים הטריאריים. חנית זו בוטלה ביחד עם ביטול חלוקת הלגיונרים ליחידות שונות בתוך הלגיו.
 
להתקפה חומשו הלגיונרים בשני כידוני הטלה - ה[[פילום (נשק)|פילומים]]. האחד קל יותר והשני כבד יותר. הפילום שימש להטלה מרוכזת של כל השורות הראשונות באויב ממרחרק של כ-15 מטרים. במידת הצורך, הלגיונר היה יכול לשמור את הפילום ולא להטיל אותו להתגונן בעזרתו נגד התקפת פרשים. הפילום היה כידון רב עצמה שהיה ביכולתו לחדור את המגן של האויב או לכל הפחות להתקע בו ולמנוע את השימוש בו.
 
בנוסף לפילום השתמשו הלגיונרים בחרב ה[[גלדיוס]]. בתקופה זו החרב הייתה באורך של 50 - 65 ס"מ. מקורה של חרב זו ב[[פלקטה]] שהייתה נפוצה ב[[חצי האי האיברי]] ואומצה בלגיונות הרומאים במאה ה-3 לפנה"ס. החרב שימשה בעיקר לדקירה, אך הייתה יעילה גם בשיסוף. בדרך כלל הלגיונר כיוון את דקירותיו לאזורים הלא מוגנים של היריב: הבטן והמפשעה. החרב נלבשה על צדו הימני של החייל כדי להקל עליו לשלוף אותה בלי שהיא תתקע במגן.