גירוש פעילי החמאס ללבנון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏הוויכוח סביב הגירוש: מתאים יותר למה שכתוב בהמשך
שורה 27:
הספר "כבודו", שהוא [[ביוגרפיה]] של אהרן ברק, מסכם פרשה זו במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בנסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי."<ref>נעמי לויצקי, '''כבודו''', עמ' 182.</ref> <br>ברק עצמו התחרט מאוחר יותר על התנהלותו בפרשה. שמגר המשיך לדבוק בעמדתו כי החלטת הגירוש הייתה חוקית, ולדבריו אם הדבר היה תלוי בו, אפילו לא היה מוציא בזמנו את צו המניעה הזמני.
 
'''מבחינה מעשית''' יש הטוענים כי הגירוש פגע בתדמיתהבישראל שלודווקא ישראלחיזק ובאינטרסיםאת שלהחמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו [[עבד אל-עזיז רנטיסי]] ו[[מחמוד א-זהאר]], שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם [[משמרות המהפכה]] האיראניים ועם ה[[חזבאללה]], שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים.{{מקור}} מ-[[1994]], אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת [[יחיא עיאש]], להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה ‏‏<ref>‏[[רונן ברגמן]], '''חזבאללה 2''', [[ידיעות אחרונות]], [[2 בינואר]] [[2009]]‏</ref>.
 
לפעולה זו קמו מתנגדים גם מלבנון, רובם [[נצרות|נוצרים]], אשר ראו בפעולה זו מעשה העלול לערער את ביטחונה של לבנון. מפקד [[צבא דרום לבנון]], ה[[גנרל]] [[אנטואן לאחד]] טען שבלבנון "יש מספיק [[מחבל]]ים" גם כך ואין צורך ב"יבוא" נוספים. לאחד הוסיף וביקר גירוש זה גם בספרו, "בעין הסערה - חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון".