ברי ושמא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
שורה 1:
'''בָּרִי וְשֶׁמָּא''' (ב[[ארמית]]: "וודאי וייתכן") מתייחס למצב הנדון ב[[משפט עברי|משפט העברי]] בו צד אחד ב[[דיני ממונות]] טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת. לא נכון אנחנו סתם עובדים עליכם
 
טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן [[הלוואה|לווה]] ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).
שורה 9:
ישנם המבינים דין זה בכך שעצם טענת הברי מהווה בירור שאכן כך היא האמת, על פי הנאמנות הבסיסית של אנשים, שכן אנו מניחים שקיימת חזקת כשרות ושאין אדם תובע אם לא חייבים לו. ה[[תוספות]]{{הערה|{{בבלי|כתובות|יב|ב}}.}} טוענים שברי עדיף רק כאשר הברי טוב והשמא מעורר חשד. דהיינו אם הנתבע אמור היה לדעת אם הוא חייב או לא, סביר שהתובע לא היה תובע סתם בדבר שחברו מכיר בשקרו, וטענת השמא מעוררת חשד, כיוון שאדם סביר אמור לדעת האם אכן חייב.
 
במאה האחרונה ראשי הישיבות נתנו הסבר אחר, על פיו קיים חיוב משפטי על הנתבע לענות לתביעה. מכיוון שטענת שמא אינה מהווה תשובה ראויה לתביעה, הנתבע חייב לשלם. מושג זה, חיוב על הנתבע לענות, ואם לא יענה יתחייב ממון, לא היה נפוץ כלל וכלל בספרות לפני המאה האחרונה, ואילו כיום קשה למצוא מאמר תורני שלא יזכיר הבנה זו. על פי הסבר זה, ייתכן שגם אדם אשר לא היה אמור לדעת כלל האם הוא חייב או לא, יתחייב לשלם כאשר הוא טוען טענת שמא, מכיוון שהוא אינו עונה לתביעה.לתביעהץ
 
==ברי ושמא יחד עם חזקת הגוף==