הראשון לציון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 13:
החל מראשית התקופה העות'מנית, קיימים עדויות על רבנים ששימשו בראשות העדה בירושלים וכונו בשם "הרב הכולל" או "חכם הקהל", כמו [[הרלב"ח]] ו[[הרדב"ז]] שכיהנו באמצע [[המאה ה-16]]. השימוש בכינוי "ראשון לציון" נתקבל במהלך הדורות. יש שייחסו תואר זה כבר לרב [[משה גלנטי (השני)|משה גלנטי]] שכיהן באמצע [[המאה ה-17]], אך עדויות מבוססות קיימות רק מתקופת [[המאה ה-19]], ובעיקר מאמצע המאה ה-19, שאז הפך הרב הכולל של ירושלים ל[[חכם באשי]]{{הערה|{{קתדרה|יעקב ברנאי|מעמדה של 'הרבנות הכוללת' בירושלים בתקופה העות'מנית|13.2|13, אוקטובר 1979, עמ' 69-47}}}}.
בשנת [[1839]] התפרסמו הרפורמות העות'מניות, ועל פיהן קיבלו כל הרבנים בערי המחוז הגדולות באימפריה העות'מנית, את התואר חכם באשי. כתב המינוי ניתן מטעם השלטון המרכזי בקושטא, ולאחר המלצת החכם באשי של קושטא. הרב [[חיים אברהם גאגין]] היה הראשון שקיבל בשנת [[1841]] את התואר חכם באשי, שכלל בתוכו גם סמכויות נרחבות מטעם השלטון. מבין כל הרבנים שכיהנו אחריו רק שניים ([[רפאל מאיר פאניז'יל|הר"מ פאניז'יל]] ו[[יעקב שאול אלישר|ה"ישא ברכה"]]) קיבלו את התואר חכם באשי, והשאר כיהנו כממלאי מקום החכם באשי או שקיבלו רשיון מטעם השלטונות המקומיים בלבד. כפי הנראה הסיבה העיקרית היתה רצון הקהילה להימנע מתשלום המס הגדול הנדרש לשם מתן הפרמאן.
עד להקמת [[הרבנות הראשית לישראל]] כיהנו בתפקיד 30 רבנים. לאחר פטירתו של הרב [[יעקב שאול אלישר]] ב-[[1906]], התחלפו הרבנים בתדירות גבוהה בעקבות מאבקים בתוך הציבור סביב נושא הרבנות{{הערה|{{קתדרה|רחל שרעבי|המאבקים על הרבנות הספרדית ונושאי המשרה, תרס"ו-תרע"ד (1914-1906)|37.4|37, ספטמבר 1985, עמ' 122-95}}}}.
| |||