אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות

ראמו לא ניסה ליצור סוגות חדשות; תחת זאת, חידש מבפנים צורות קיימות, תוך שימוש בשפה מוזיקלית שהצטיינה במקוריות רבה. הוא היה מלחין פורה, שכתב חמש 'טרגדיות במוזיקה', שש אופרות-בלט, מספר רב של 'פסטורליות הרואיות' ומערכות נפרדות של אופרות-בלט, וכן שתי אופרות קומיות. ראמו נהג גם לעבד ולתקן את יצירותיו פעם אחר פעם, עד שלא נותר דמיון רב בין הגרסאות המקוריות לאחרונות. ב-1745 התקבל ראמו כמלחין החצר הרשמי, אבל בשנות ה-50 של המאה ה-18 פרצה מחלוקת חדשה, שנודעה בשם "[[ריב הליצנים"]] (Querelle des Bouffons). במסגרת המחלוקת האשימו מצדדי האופרה האיטלקית, בהם ה[[פילוסוף]] [[ז'אן ז'אק רוסו]], את ראמו בגישה מיושנת וממוסדת. "מתנגדי הלאומיות" (כפי שכונו לעתים) דחו את התחכום המוזיקלי של ראמו והעדיפו על פניו את הפשטות וה"טבעיות" של סגנון ה[[אופרה בופה]] האיטלקי, אותו ייצגה, למשל, "השפחה הגברת" של [[ג'ובאני באטיסטה פרגולזי|פרגולזי]]. לטיעוניהם ניכרה השפעה רבה על התפתחות האופרה הצרפתית במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, ובייחוד על הצורה החדשה שנודעה בשם '''אופרה קומיק'''.{{הערה|אליזבת קוק, "ריב הליצנים" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}