נצרות קתולית מזרחית – הבדלי גרסאות

מאידך כל הכנסיות המזרחיות הקתוליות מכירות בזהות שבינן לבין ה[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]], מקבלות את מרות ה[[הדיוקסיה של רומא|בישוף של רומא]] ומכירות בבכורתו בין כל הבישופים, כממשיך את דרכו של ה[[שנים-עשר השליחים|שליח]] [[פטרוס]] הקדוש. הכרה זו מפרידה בין הכנסיות המזרחיות הקתוליות לבין הכנסיות המזרחיות שאינן קתוליות, וכמעט לכל כנסייה מזרחית קתולית יש כנסייה מזרחית "תואמת" (כנסייה קופטית קתולית - הכנסייה הקופטית, הכנסייה הארמנית הקתולית - הכנסייה הארמנית וכו'). קיימים רק מספר יוצאי דופן לכך: ל[[מארונים]] אין כנסייה מזרחית מקבילה; [[הכנסייה הכלדית הקתולית]] גדולה בהרבה ממקבילתה ה"מזרחית" שממנה צמחה, [[הכנסייה האשורית]]; וגם בין [[הנוצרים של תומאס הקדוש]] יש מיעוט זעום של לא-קתולים לעומת הרוב המשתייך ל{{ה|כנסייה הסורית-מלברית}}. הכנסיות המזרחיות הקתוליות נוצרו מאז ה[[צלבנים|תקופה הצלבנית]] אגב פיצול מכנסייה מזרחית וקבלת מרות האפיפיור, או שנוסדו ככנסייה חדשה המכירה בסמכותו. מעבר לסיבות תאולוגיות לפיצול בין הכנסייה המזרחית המקורית, היו קיימות גם סיבות פוליטיות. בחלק מן המדינות היו הקתולים בעלי מעמד מועדף על אורתודוקסים (למשל אזורי [[אוקראינה]] כשהייתה שייכת ל[[פולין]]). ברחבי [[האימפריה העות'מאנית]] יכלו חברי הכנסיות המזרחיות הקתוליות להנות מהגנה של [[הכס הקדוש]]. קיימות לפיכך טענות כי למשל [[הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית|הכנסייה היוונית הקתולית]] אינה למעשה כנסייה נפרדת, אלא "תכסיס" פוליטי שנקטו [[נצרות יוונית-אורתודוקסית|יוונים-אורתודוקסים]] במספר מקרים.