סנדרה גילברט – הבדלי גרסאות

גילברט וגובאר משתמשות בתאוריית ה[[היסטוריה]] של הספרות של פרופ', [[הרולד בלום]] (Harold Bloom), מבקר וחוקר ספרות, כדי להבין כיצד נשים יכולות לפעול במסגרת של הרפרטוארים הספרותיים הקיימים. בלום מציע [[מודל הנפש הפרוידיאני|מודל פרוידיאני]], רב השפעה, להבנת ההיסטוריה של הספרות:. הספרות, לטענתו, נוצרת מתוך "[[חרדת ההשפעה]]" שחווה היוצר. כמו בסיפור האדיפאלי, חווה היוצר את עוצמתו של אביו ואת כוחו של האב לסרסו. הואהיוצר נאלץ "להמית" את האב כדי ליצור קול משלו, על ידי בחירתו לשפוט את היצירה באופן שגוי.{{הערה|• אורלי לובין, '''איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה''', מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007. עמ': 267-270}}גילברט וגובאר ניתחו את התאוריה של בלום ומצאו שהיא מוטה מיגדרית: המודל הפרוידיאני הוא בעל אוריינטציה גברית ובעקבותיו מסומנת האישה "על-פי מה שאין לה" – היעדרו של איבר מין גברי. כמו כן, התאוריה של בלום אינה יכולה להסביר את חלקן של נשים בהיסטוריה של הספרות, שכן הן אינן יכולות להיות כלולות בשושלת שהינה נגזרת של הסיפור האדיפאלי. היחס בין הבן לאב שבלום מעתיק ליחס שבין היוצר לקודמו, אינו דומה ליחס בין הבת לאב ואף ליחס בין הבת לאם. שתי החוקרות טוענות שגם אם אפשר היה להעתיק את הסיפור האדיפאלי לשושלת נשית, ליחסי אם-בת, עדיין נותרת בעינה הבעיה של היעדר כתיבה נשית שלמולה יכולות הסופרות של המאה ה-19 לכונן עצמן. הן טוענות לחרדה חזקה יותר שמאפיינת יוצרות: "[[חרדת היצירה]]". חרדה זו הינה משתקת, שכן האישה מטילה ספק בעצם יכולתה לכתוב וכך אינה מגיעה לשלב של מאבק לכינון – עצמי דרך קריאה מחדש.