צורי שגיא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 24:
בספרו '''ימי טהראן''' מקדיש [[יעקב נמרודי]] פרק שלם לצורי שגיא, שכותרתו "צורי שגיא מנצח את הצבא העיראקי"{{הערה|יעקב נמרודי, ימי טהראן, ספרית מעריב, תל אביב 2010 עמ' 135 - 167}}. על פי הספר, בשנת [[1964]] ביקש ראש המודיעין ה[[איראני]] מנמרודי, שפיקד על תחנת [[המוסד]] ב[[טהראן]], לסייע ל[[איראן]] בהכשרת יחידת קומנדו הררית מקרב הכורדים. המטרה הייתה להכשיר שיחידה שתבצע פעולות חבלה, שיסיחו כוחות צבא עיראקיים ל[[כורדיסטן]], ובכך תצומצם האפשרות של מתקפה עיראקית על חבל ח'וזיסטן (כפי שאכן אירע ב[[מלחמת איראן-עיראק]]){{הערה|נמרודי, עמ' 138 - 139.}}. הקורס נפתח בספטמבר [[1965]]{{הערה|נמרודי, עמ' 143}} והועבר תחילה לאנשי יחידות מיוחדות של הצבא האיראני. הקורס עסק בעיקר בחבלה במתקנים אסטרטגיים; שפת הלימוד הייתה אנגלית עם תרגום לפרסית. בעקבות הצלחת הקורס, נפתח לאחר מספר חודשים קורס דומה לאנשי המחתרת הכורדית עצמם.
 
בשלב זה גילה שגיא כי למעשה אין ללוחמים הכורדים צורך בלימוד [[לוחמה זעירה]] אלא בהערכות לקראת התקפה עיראקית, שכן הצבא העיראקי כבר הציב שש חטיבות בשטחים הכורדים, ועמד לפתוח במתקפה עם הפשרת השלגים{{הערה|נמרודי, עמ' 146 - 147.}}. שגיא פיתח תורת לחימה שהתאימה לניסיונם ונטיותיהם של הלוחמים הכורדים, והכשיר אותם ללחימה הקרבה ובאה, כהתמודדות גלויה עם צבא סדיר. תוכניתו התבססה על הפעלה של [[צלף (ירי)|צלפים]] בהיקף נרחב, ובמקביל על הכשרה של עתודה בת שני גדודים שאומנו לקרב הסתערות. האימונים בוצעו בישראל, בסביבות [[צומת אלייקיםאליקים]] ו[[דליית אל-כרמל]]{{הערה|נמרודי, עמ' 148.}}. תוכניתו של שגיא התקבלה בפועל, על אף חילוקי דעות עם [[מוסטפא ברזאני]], בעיקר בשל תמיכת בניו של ברזאני{{הערה|נמרודי, עמ' 153.}}.
 
שש החטיבות העיראקיות תקפו במאי [[1966]]. הן התקדמו באופן מבוקר, כאשר הכורדים גובים מהם מחיר בהתאם לתוכנית המערכה. לאחר שהעיראקים צברו מספר הישגים, משך שגיא את חטיבה 4 העיראקית אל תוך מלכודת על שלוחה של הר ההנדרין, שם הסתערו עליה גדודי העתודה, בסיוע של [[מרגמה 81|מרגמות 81]] ו 120 מ"מ וארבעה [[תותח 25 ליטראות|תותחי 25 ליטראות]]. הקרב ארך כשעה, ובסיומה הושמדה חטיבה 4. נמרודי מעריך כי בצד העיראקי נפלו כ 3,000 חיילים. החטיבות העיראקיות האחרות ויתרו על הישגיהן מחשש להתקפות דומות, וחזרו לנקודות הכינוס. עקב אי הבנה בפיקוד העיראקי באשר להיקף ההרג בקרב, הופנו כוחות לחילוץ חטיבה 4, וגם כוחות אלו ספגו אלפי הרוגים{{הערה|נמרודי, עמ' 154 - 155.}}.