פתיחת התפריט הראשי

שינויים

כותרת וקטגוריה
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיה, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח וחסיה שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיה והפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיה וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך חסיה, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}
 
==עםניהול סיוםבית ילדים בתום המלחמה==
[[קובץ:חסיה בורנשטיין בילצקי בארץ ישראל1.jpg|ממוזער|200 פיקסלים|חסיה בשמירה בקיבוץ להבות הבשן, 1948]]
בספטמבר 1944, חזרה חסיה יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן- גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה ב[[הצבא הסובייטי |צבא הסובייטי]] ולהמשיך להילחם יחד עם [[הצבא האדום]] עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של [[סטלין]]: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 243-248.}} הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. חסיה שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי של חסיה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות- אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה חסיה להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוארשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- [[צביה לובטקין]], [[אנטק צוקרמן]] וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 256.}} מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר [[לודז']] והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
[[קטגוריה:אסירים בגטו ביאליסטוק]]
[[קטגוריה:לוחמי מחתרת יהודים בשואה]]
[[קטגוריה:אנשי חינוך בשואה]]
[[קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר]]
[[קטגוריה:אנשי הקיבוץ]]