חסיה בורנשטיין בילצקי – הבדלי גרסאות

חסיה בילצקי נולדה ב[[גרודנו]], [[פולין]] בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. אביה-, יהודה בילצקי, היה בעל מפעל משקאות קלים ועסק בראיית חשבון ואימה - דבורה עבדה כפועלת במפעל. אביה ניסה להגר ל[[ארגנטינה]] על מנת להטיב את מצבם הכלכלי ולבדוק את האפשרות להעתיק את מיקום המשפחה ל[[אמריקה]], אך ניסיון זה כשל. אמה פתחה מכולת קטנה מחלון ביתם כדי לסייע בפרנסת הבית. עקב קושי כלכלי למדה חסיה ב[[בית ספר מקצועי]] מרשת "[[אורט עולמי|אורט]]", ולא ב[[בית ספר פרטי]] יהודי כאחיה. היא למדה תפירה וגילתה כשרון והצלחה רבה. בגיל 12 הצטרפה לשומרלתנועת "השומר הצעיר", שם התחנכה לערכים [[ציונות|ציוניים]] ו[[סוציאליזם|סוציאליסטיים]], הדריכה, השתתפה ב[[סמינר]] והייתה מהפעילות המרכזיות ב[[קן (תנועת נוער)|קן]] [[גרודנו]]. היא הייתה מבלה בכל יום את שעות אחה"צ עם חבריה לתנועה, ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.

עקב מיקומה של גרודנו בחלקה המזרחי של פולין, נכבשה העיר מספר פעמים. עם פרוץ המלחמה ב-[[1 בספטמבר]] [[1939]] נכבשה על ידי הגרמנים אשר הטילו עוצר על כלל התושבים, הגבילו את חלוקת המזון ועודדו התנכלויות והתעללויות ביהודי העיר. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מ[[הסכם ריבנטרופ מולוטוב]], עברה העיר לידי [[הצבא האדום]]. ה[[סובייטים]] לא הבדילו בין יהודים לנוצרים ומיקדו את מאבקם ב[[קפיטליזם]]. שלטונם על העיר היה מוחלט ונוקשה. הם אסרו על כל התאגדות פוליטית, ולקחו לידיהם את כל הסמכויות. במהלך שליטתם לא התאפשרה פעילותה הגלויה של תנועת השומר הצעיר. חסיהבילצקי וחבריה המשיכו לערוך מפגשים קבוצתיים בסתר על מנת להמשיך ולקיים פעילות חברתית תנועתית. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 62-73, 78-80.}}

ביוני 1941, בראשית [[מבצע ברברוסה]], [[22 ביוני]] [[1941]], נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים. מיד לאחר כיבושם הטילו הגרמנים גזירות על היהודים. הם הטילו עוצר וחילקו תלושי מזון לכלל התושבים, אך היהודים לרוב נדחקו לסוף התור ולא זכו לקבל את חלקם. חסיהבילצקי, בעלת חזות פולנית, נהגה לעמוד בתור ללחם במקומות רחוקים, בהם הייתה מורידה את מגן הדוד ולא הייתה מזוהה כיהודיה. כדי להשיג כסף למזון נוסף מלבד לחם למשפחה, החלה חסיה לעבוד עבור שכנות פולניות בעבודות תפירה.

בנובמבר 1941 הורו על כל יהודי העיר לעבור לשני [[גטו|גטאות]], גטו פרודוקטיבי וגטו שאינו פרודוקטיבי, אשר מוקמו באזור צפוף במרכז העיר. חסיה בילצקי ומשפחתה עברו לגור אצל סבתה של חברת ילדות של חסיהילדותה, יחד עם משפחה נוספת. הם חוו מצוקת רעב קשה. אביה ואחיה של חסיה עבדו ב[[עבודת כפיה|עבודות כפיה]], וחסיהוהיא החלה לעבוד מחוץ לגטו במפעל לבנים. היא התיידדה עם הפולניות שעבדו איתה והחלה לבצע עבורן עבודות תפירה, תמורתן קיבלה מזון והביאה אותו למשפחתה. בהמשך עבדה חסיה גם בשדות סלק, עבודה קשה מאוד אשר הכאיבה לה, אך זיכתה אותה במנות מזון נוספות. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 89, 103- 105}}.

תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו חסיהבילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והובילה. התארגנות זו יצרה מסגרות חינוך חלופיות עבור הילדים והנוער בגטו, אשר הפגישו ביניהם ואפשרו להם לשחק, לשוחח, ללמוד ולהיעזר זה בזה. הם הדריכו קבוצות בגילאים שונים בשני הגטאות בעיר. חסיהבילצקי ערכה ביקורי בתים בבתי הילדים ומתוך כך קיבלה החלטה יחד עם חבריה להנהגה ליצור רשת של עזרה הדדית בגטו. הם עברו בין הבתים ודאגו להשיג מזון, בגדים ונעליים למשפחות שהיו במצוקה קשה.{{הערה | חסיה בורנשטיין-- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 110- 115}} בנובמבר 1942, הגיע לגטו [[זרח זילברברג]], חבר תנועת השומר הצעיר ו[[אי"ל]]. הוא יצא כשליח הארגון המחתרתי ב[[ביאליסטוק]], ארגון אשר שמר על קשר עם חברי השומר הצעיר בגרודנו לאורך המלחמה. בעזרתו של זרח זילברברג, החלו חסיהבילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת. {{ הערה | חייקה גרוסמן, '''אנשי המחתרת'''. מורשת 1965. עמ' 173-177.}} הם נעזרו בחברי תנועת '[[דרור (תנועה)|דרור]]' ובקומוניסטים שבגטו. פעילותם הראשונה הייתה הכנת השטח - יצירת מעברים בין חצרות, רחובות, בתים וסמטאות, על מנת ליצור דרכי מנוסה. לאחר מכן הם פעלו ליצירת [[נשק קר]], להשגת [[נשק חם]] מהכפרים הסמוכים ואף הקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.

ב-2 בנובמבר החלו ה[[אקציה|אקציות]] בשני הגטאות בגרודנו. {{ הערה | תקוה פתל- כנעני, '''זו לא אותה גרודנה, הוצאת יד ושם 2001, עמ' 187-188.}} חברי ההנהגה הבינו כי היהודים נלקחים ל[[מחנות עבודה]] ו[[מחנה השמדה|השמדה]], מהם לא ישובו. הם הושפעו מקריאתו של [[אבא קובנר]] אשר הופצה בין התנועות - "אל נלך כצאן לטבח" ורצו להילחם בגרמנים, על אף שהיה להם ברור כי ישלמו על כך בחייהם.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003) עמ' 117- 120.}} אולם חברי המחתרת היו מעטים ונשקם היה דל. שתי הפעולות המרכזיות שעשו היו ניסיון להתנקש בסטרבלוב - מפקד הגטו - ניסיון שכשל, וניסיון להמריד ולהבריח את היהודים שרוכזו במהלך האקציה האחרונה בבית הכנסת, ניסיון שלא הצליח עקב חוסר שיתוף פעולה של היהודים ומחסור בנשק. לוחמי המחתרת בפעולה היו היחידים שנמלטו ומצאו מסתור אצל איכר פולני, אך נרצחו בשנתם לאחר ששכנים פולנים הלשינו עליהם. חסיהבילצקי לא לקחה חלק בפעולות אלה מאחר שבשלב זה עברה לפעול בביאליסטוק. {{ הערה | חייקה גרוסמן, '''אנשי המחתרת'''. מורשת 1965. עמ' 173-177 }}

בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיהבילצקי לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיהבילצקי הצליחה להוציא תעודת זהות ורישיון עבודה גרמני מה[[גסטפו]], למצואולמצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}

ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה חסיהבילצקי שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. {{הערה | שרה בנדר, '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997. עמ' 269-270}} חסיהבילצקי נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, [[מרדכי טננבוים]], פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיהבילצקי הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה [[חייקה גרוסמן]], קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיהבילצקי הציגה בפני בעלי הבית את חייקהגרוסמן כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. {{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.}} כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק [[ברוניה קליבנסקי]], חברת [[דרור (תנועה)| תנועת דרור]], חברת ה"תא האנטי [[פשיזם| פשיסטי]] בביאליסטוק", [[ליזה צ'פניק]], חברת תנועת [[קומסומול]] בגרודנו, [[אניה רוד]], קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ו[[רבקה מדייסקה]], חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.{{הערה| 1=[http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&code=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=85417456-f08d-448f-a97c-53a0268f96b5 אתר ההתנגדות היהודית בשואה]}} בספרה, "אחת ממעטים" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}}, מציינת חסיהבילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם [[אוטו בוסה]] (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה חסיה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של חסיהבילצקי בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 208.}} ו[[ארתור שאדה]] (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.

ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיהבילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח וחסיהובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיהממנה והפעיליםומהפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיהבילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך חסיהבילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}

בספטמבר 1944, חזרה חסיהבילצקי יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן- גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה ב[[הצבא הסובייטי |צבא הסובייטי]] ולהמשיך להילחם יחד עם [[הצבא האדום]] עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של [[סטלין]]: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 243-248.}} הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. חסיהבילצקי שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי של חסיהשלה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות- אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה חסיהבילצקי להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוארשהלוורשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- [[צביה לובטקין]], [[אנטק צוקרמן]] וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 256.}} מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר [[לודז']] והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.

במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. ה[[ג'וינט]] סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. חסיהבילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה. היא אספה ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, והתגוררה איתם בבית הילדים. היא הייתה להם לאם, אחות מדריכה ומחנכת, הקשיבה ותיעדה את סיפוריהם והתמודדה עם קשייהם הרבים.{{הערה|שם=מורשת|1=[http://www.moreshet.org/?CategoryID=196&ArticleID=1247 אתר מורשת]}} בשלושת החודשים הראשונים שכן בית הילדים בלודז', יחד עם שלושה בתי ילדים נוספים, אולם פעולות אנטישמיות של הפולנים סביב הלכו וגברו והוחלט להעביר את הילדים למקום בטוח יותר. בעזרת אנשי 'הבריחה' עברה חסיהבילצקי עם הילדים לגרמניה, שם שכנו במשך חמישה חודשים במחנה העקורים בזלצהיים (Salzheim), ולאחר מכן עברו לדורנשטאט (Dornstadt) - מחנה פליטים שהיה בעבר מחנה צבאי של חיל האוויר הגרמני, אשר נוהל על ידי 'סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות' ((UNRRA) - United Nations Relief and Rehabilitation Administration)), ובו רוכזו כ-450 ילדים מבתי ילדים שונים. בדורנשטאט הקימה חסיהבילצקי, יחד עם מדריכים נוספים, בית ספר לילדים, אליו הגיעו שליחים מהארץ ללמד. ב-[[10 במרץ]] [[1947]] [[משה אונגר]] מ[[הנוער הציוני]] בישר לחסיהלה כי היא והילדים הגדולים יותר מבית הילדים יוצאים הלילה לדרך. הילדים הקטנים יותר נאלצו להישאר עקב החשש שסכנות ותלאות המסע יפגעו בהם.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 276- 292, 295-305.}}

בעזרת אנשי ה'בריחה', ה'[[הגנה]]' וחיילי [[הבריגדה היהודית]] הוברחו חסיהבילצקי והילדים בין גבולות גרמניה וצרפת. ב- [[1 באפריל]] [[1947]] עלו על [[אוניית מעפילים|אוניית המעפילים]] '[[תיאודור הרצל (אוניית מעפילים)|תאודור הרצל]]', אשר ניסתה לעלות בצורה בלתי לגאלית לישראל. במבואות חיפה תפסו הבריטים את האנייה וגירשו את נוסעיה ל[[קפריסין]]. במשך כחצי שנה שהתה חסיהבילצקי איתם במחנה המעצר בקפריסין והמשיכה להדריכם ולחנכם. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 320-326.}}

באוגוסט 1947 קיבלו הילדים אשרת כניסה לארץ ונקלטו ב[[עתלית]], אולם חסיהבילצקי נאלצה לחכות חודש נוסף לקבלת אשרת הכניסה. לאחר השחרור ממחנה המעפילים נקלטה קבוצת הילדים הבוגרים בקיבוץ [[גן שמואל]]. חסיהבילצקי שהתה עם הילדים בגן שמואל לאחר שהגיעה ארצה אך החליטה כי עליה להתחיל דרך חדשה. היא הצטרפה לגרעין ולקחה חלק בהקמת [[קיבוץ]] [[להבות הבשן]].{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 328-330.}}

בשנת 1947 הקימה את ביתה בקיבוץ יחד עם [[הייני בורנשטיין]]. ב-1949 נולדה ביתם הבכורה יהודית, ולאחר מכן נולדו בנותיהן רחלי ודורית. במהלך החיים בקיבוץ חסיההיא המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים [[קריית שמונה]]. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות [[עליית הנוער]] בקיבוץ והגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה [[העלייה הרוסית של שנות התשעים|העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90]] חסיהבילצקי נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.{{הערה|שם=מורשת}}

במקביל עסקה חסיה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה ב[[מכללת תל-חי]], יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה.{{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת. עמ' 342.}} בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}} בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה. ביולי 2012 נפטרה חסיה בורנשטיין-בילצקי ונקברה בקיבוץ להבות הבשן. היא הותירה אחריה משפחה גדולה - בעלה הייני בורנשטיין, 3 בנותיה וחתניה, 11 נכדיה ו-10 ניניה.{{הערה|שם=מורשת}}