מצוות תוכחה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
שורה 12:
==דיני המצווה==
 
דין זה חל רק על מי שמוגדר כ"עמיתך"; כלומר - אדם המקיים מצוות{{מקורהערה|[[ביאור הלכה]], [[אורח חיים]] סימן תר"ח.}}. ב[[מצווה מדרבנן]], או אפילו במצווה מהתורה הנלמדת כ[[הלכה למשה מסיני]] או מ[[י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן]] אך אינה רשומה ב[[תורה שבכתב]], נפסק כי "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין"; ואדם שרואה שגם אם יוכיח לא ישמעו לו, כדאי יותר שלא יוכיח, כך למשל אנו נזהרים שלא להוכיח את האנשים האוכלים בערב יום כיפור עד שחשכה, שכן מצוות תוספת [[יום הכיפורים]] היא מדרבנן, ולכן אין מוכיחים אותם, כי אנו יודעים שלא ישמעו לנו{{הערה|[[שולחן ערוך הרב]], הלכות סעודה המפסקת, [[אורח חיים]] סימן תר"ח.}}.
 
לעומת זאת, ב[[מצווה מדאורייתא|מצווה מהתורה]] הכתובה בפירוש בתורה אין קיים כלל זה, אלא חיוב המוכיח את חבירו הוא לפנות אליו בסתר ובלשון רכה ובדברי נחת ולעשות הכל כדי שלא יביישו. ורק אם אין זה עוזר הוא נדרש אף להרבות תוכחותיו אל החוטא עד שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח, וזאת מדין הערבות שנטלו עם ישראל זה על זה. אולם, אם רואה המוכיח שלא הייתה בדברי תוכחותיו שום תועלת, או שהחוטא עלול לנהוג כלפיו באלימות ולהרגו, אזי פטור הוא מהמצווה. ודרשו חז"ל: {{ציטוטון|ואמר [[רבי אילעא]] משום ר' [[אלעזר ברבי שמעון]] כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע|מסכת יבמות, דף סה}}.