חיל האוויר המלכותי האיטלקי – הבדלי גרסאות

כשפרצה [[מלחמת העולם השנייה]] ב-[[1939]], היה חיל האוויר המלכותי האיטלקי הקטן מבין חילות האוויר של שלושת המדינות הראשיות של ברית [[מדינות הציר]]. על הנייר היו רשומים 3296 כלי טייסטיס, כשרק 2000 מהם היו כשירים לפעילות מבצעית ורק 166 מתוכם היו מטוסי קרב חדישים. מטוסי ה-Macchi C.200 וה-Fiat G.50 היו מטוסי הקרב הטובים ביותר שבנמצא, אך עדיין היו איטיים ביחס לאלו של חילות האוויר של בעלות הברית. בנוסף לקשיים שהיו לחייל מבחינה מספרית, תעשיית המטוסים המקומית עבדה עדיין בשיטות מיושנות. סיוע טכני שניתן להם על ידי בעלי בריתם הגרמנים, שיפר מעט את המצב.

באוגוסט [[1941]] שלח חיל האוויר המלכותי האיטלקי כוח של 1900 איש ל[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]] ככוח מסופח לחיל המשלוח האיטלקי ברוסיה (Corpo di Spedizione Italiano in Russia) שמאוחר הפך ל[[הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי|ארמייה השמינית של הצבא האיטלקי]]. היה זה "חיל המשלוח של חיל האוויר ברוסיה" (Corpo Aereo Spedizione in Russia), שהטייסות שלו, שצוידו בתחילה ב-51 מטוסי קרב מסוג Macchi C.200 ובמפציצים מסוג Caproni Ca 31, העניקו כיסוי אווירי לכוחות האיטלקים מ-[[1941]] עד [[1943]]. בראשית המערכה הם מוקמו ב[[אוקראינה]] ובסופה תמכו בקרבות באזור [[סטלינגרד]]. באמצע שנת 1942 הצטרפו אליהם מטוסי ה- Macchi C. 202 החדישים יותר. הארמיההארמייה השמינית פורקה בראשית 1943 לאחר המפלה ב[[קרב סטלינגרד]] והכוח האווירי הועבר ל[[אודסה]] בינואר 1943.

בזמן [[המערכה בתוניסיה]] נהנו חילות האוויר האיטלקי והגרמני לעיתיםלעתים רחוקות משוויון מול חילות האוויר של בעלות הברית, ועוד פחות מזה מעליונות אווירית בצפון אפריקה.