סכנות צלילה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
כביש הבקעה (שיחה | תרומות) |
כביש הבקעה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 12:
===דגים טורפים===
מעטים הדגים שבכוחם לתקוף אדם ומעטים מהם יאכלו אותו אם הצליחו בתקיפה. סדרת הסרטים על ה[[כריש לבן|כריש הלבן]], [[מלתעות]], יצרה פאניקה לא מבוססת בקרב אנשים מפני חיה זו. לרוב [[כרישים]] יתקפו אדם רק אם סיכן את צאצאיהם או את להקתם (אם הם שוחים בלהקות).
===מחסור באוויר===
שורה 39:
ג'ון סקוט הלדן, היה החוקר הבריטי הראשון שביסס מודל מתמטי לחישוב ספיחת חנקן לרקמות. הוא פרסם את המודל בשנת 1908. הלדן גילה כי רקמות מסוימות בגוף, קולטות ומשחררות חנקן בקצב שונה. המודל הראשון היה מבוסס על 5 מחלקות של רקמות, ואפשר לחשב את הזמן הממוצע שבו המחלקות יגיעו לרוויה (דקומפרסיה).
בשנת 1950 שיפר [[חיל הים האמריקני|חיל הים האמריקאי]] את המודל ההלדני על ידי שימוש בשש מחלקות של רקמות, וכן התייחסות לזמני הפסקה בין צלילה לצלילה. זו הייתה למעשה טבלת תכנון הצלילה הראשונה. חיילי הצי שהשתחררו והפכו למדריכי צלילה בענף, הכניסו את הטבלה לצלילה הספורטיבית, אולם היות שהטבלה התבססה על ממוצעים שמתאימים לגברים צעירים, בריאים ובעלי כושר גופני גבוה בממוצע, היא לא התאימה במיוחד לצוללים חובבנים בעלי נתונים פיזיים בינוניים.
בשנות ה 80 ניסח ד"ר ריימונד רוג'רס טבלה מודרנית יותר לתכנון צלילה, שהתאימה לכלל הציבור - הטבלה החדשה התבססה על 14 מחלקות של רקמות, והתחשבה גם ב[[גיל]], [[מין]], [[עודף משקל]] ונתונים נוספים. זוהי טבלת תכנון הצלילה המקובלת גם היום. כיום, עם השתכללות הטכנולוגיה, ניתן למצוא גם את [[מחשב צלילה|מחשב הצלילה]]- גרסה דיגיטלית אשר מבוססת על הטבלאות הללו, ומאפשרת חישוב זמני דקומפרסיה גם בזמן אמת מתחת לפני הים.
הטיפול בדקומפרסיה הוא מתן [[חמצן]] בריכוז 100%. מחקרים מראים כי החמצן מזרז את פינוי החנקן מהדם, כמו גם מספק חמצן לכלי דם אשר נחסמו באופן חלקי. בנוסף, נפגע דקומפרסיה מוכנס ל[[תא-לחץ]], שם בתהליך מבוקר מגדילים את הלחץ באופן שמחקה עומק גבוה יותר מהעומק שבו שהה. הדבר מקטין את בועיות החנקן בגופו, והנשימה של החמצן מזרזת את פינויו מהדם.
שורה 53:
ככל שמעמיקים מעומק 30 מטר, כך השכרון הופך קיצוני יותר ויותר. צוללים שונים חווים את התופעה בצורה שונה, התסמינים המקובלים הם: צלצולים באזניים, תחושת אופוריה, צחוק, סחרחורת ומצב רוח עליז. התופעה מסוכנת היות שהיא פוגמת בשיקול הדעת ובמהירות התגובה של הצולל. הדבר דומה לנהיגה תחת השפעת אלכוהול.
דרך הטיפול היא ראשית לעלות חזרה לעומק נמוך מ-30 מטר. יש לציין כי גבולות הצלילה הספורטיבית אינם מתירים צלילה העמוקה מהעומק הזה לצוללים שלא עברו הסמכה מיוחדת להתמודדות עם תחושה זו (התמחות צלילת עומק). בנוסף, קיימים קורסי התמחות בצלילה אשר מאפשרים צלילה עם תערובות גז נוספות, כגון צלילה עם [[נייטרוקס|אוויר מועשר בחמצן]] ו[[הליום]] אשר מפחית את כמות
====הרעלת חמצן====
הרעלת חמצן נגרמת כתוצאה מעליה ב[[לחץ חלקי|לחץ החלקי]] של ה[[חמצן]] בגוף לגובה העולה על סף הרעילות של החמצן, כאמור העליה בלחץ נגרמת מהעמקה המקטינה את נפח הגזים באופן משמעותי ומעלה את ריכוז הגזים. סף הרעילות של החמצן הוא כשלחצו החלקי מגיע ל1.6 [[אטמוספירה|אטמוספירות]] מכלל תערובת הנשימה (הלחץ החלקי המומלץ לשימוש הוא 1.5) . באויר רגיל (21 אחוז חמצן-79 אחוז חנקן) החמצן מגיע לריכוז כזה רק בעומק 66 מטר שהוא הרבה מעבר לתחום הצלילה הספורטיבית, אך בתערובות אויר אחרות שבהם אחוז החמצן גבוה יותר (כגון [[נייטרוקס]]) הסיכון הוא כבר בעומקים שחופפים לתחומי הצלילה הספורטיבית (30-40 מטר)
שורה 67:
==פגיעות באורוטראומה==
הלחץ מתחת לפני המיים משפיע בעיקר על חללי האוויר שבגוף. על פני
הלחצים המשתנים אינם משפיעים על מרבית איברי הגוף, היות שהגוף ברובו עשוי ממיים. אבל הוא משפיע על חללי האוויר שנמצאים בגוף שהם: הריאות, האוזניים והסינוסים (מערות האף). אם ניקח בלון, ננפח אותו באוויר ונצלול איתו, נוכל לראות כי הוא קטן בנפחו ככל שנעמיק - בעומק של 10 מטרים, נפח הבלון יהיה כמחצית מגודלו על פני המיים. זה מה שעלול לקרות גם לחללי האוויר בגוף.על מנת למנוע את התופעה, במהלך הצלילה על הצולל להשוות לחצים על ידי דחיסה של אוויר אל אותם החללים בגופו: הריאות מתמלאות באוויר באופן טבעי, בעוד ועל מנת להשוות לחצים בחללי האוזניים והסינוסים יש לבצע פעולה הנקראת [[פמפום]].
| |||