הבדלים בין גרסאות בדף "דוד מנשרי"

נוספו 4 בתים ,  לפני 7 שנים
מ
תחום חשוב אחר במחקרו של מנשרי כולל ניסיון לבדוק את תרומת החינוך ל[[מוביליות חברתית]]. בתקופת מחמד רזא שאה התפתחה באיראן שכבה חברתית מתמערבת וחינוך אקסקלוסיבי היה נחלתן של השכבות העירוניות–האמידות בעיקר. ילדי הפריפריה התקשו לפלס דרך לאוניברסיטאות, מצוקתם התגברה והייתה אחד מהגורמים שהובילו למהפכה האסלאמית. מספרם של בוגרי בתי הספר העל יסודיים אשר שאפו להשכלה אקדמית לא תאם את יכולת הקליטה של האוניברסיטאות. מכשלה אחרת הייתה בהגבלת החופש האקדמי. השאיפה לביצור חופש מחקר וחופש ביטוי הדומיננטית בכל מערכת להשכלה גבוהה לא תאמה את המערכת הפוליטית הלא-דמוקרטית באיראן ה[[שושלת פהלווי|פהלווית]], ולכן היה קושי לגבש מערכת חינוך שתעצב דפוסים [[דמוקרטיה|דמוקרטיים]]. בנוסף לכך בוחן הספר גם את החולשות של מערכת החינוך המקצועי, שכללה מספר מצומצם של בתי ספר שלא הציעו הזדמנויות רבות לצעירים שביקשו לקדם את מעמדם המקצועי, החברתי והכלכלי באמצעות העשרת השכלתם ורכישת מקצוע. החינוך המקצועי נשאר חלש ולקוי במהלך התקופה והיה סיבה נוספת לקשיי מערכת החינוך לתרומה באופן ראוי לקידום המשק.
 
למרות ניצחון החינוך המערבי וצמצום מקומם של אנשי הדת בהנהגה בלטה באיראן, בעיקר ב[[שנות השבעים]] של [[המאה העשרים]], החזרה לדת. לא רק אנשי דת ותלמידי ה[[מדרסה|מדרסות]] (הישיבות הדתיות), אלא גם אינטלקטואלים ליברליים, חלקם כאלה שלמדו במערב החלו לחפש מזור לחוליי החברה לא במערב, כי אם באסלאם. דוגמה מובהקת לכך הוא האינטלקטואל האיראני הבולט, [[ג'לאל אל-י אחמד]], מחבר הספר "מכת המערב". בספר זה מדמה המחבר את ההתמערבות למחלה, מכת שמש או מכת ירח, ומצר על כך שאין תקומה לאיראן בהתמערבות ולכן יש לשוב לערכי האסלאם.
בתייחסותו המקיפה לחינוך, מציג מנשרי את התיזה כי שורשי החזרה לאסלאם היו גם באכזבה מתהליך ההתמערבות—אשר לא ענה על צפיות העם. במקביל, מקופלת בין דפי הספר המסקנה החשובה, כי משאת נפשם של ההמונים שנהו אחרי ה[[אייתוללה|איתאללה]] [[רוחאללה ח'ומייני|ח'ומיני]] לא הייתה בהכרח החזרת עטרה ליושנה, אלא צפייה שהשינוי יביא לקידום הפרט והחברה. שלושים שנה אחרי המהפכה, כך הציג מנשרי במחקרים אחרים שלו, צפייה זו טרם התגשמה.