אלכסנדר מקלין (רופא) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 10:
{{ערך מורחב|המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית}}
 
זמן קצר לאחר קבלת התואר פנה בבקשה להצטרף למשלחתו של שקלטון. כיון שלא קיבל מענה למכתבו, התייצב במשרדו של שקלטון, שאץ-רץ לדרכו והורה לו להמתין לו עד שובו. כששב לאחר שעות, מצא את מקלין מחכה בסבלנות. כשנשאל למה הוא רוצה להצטרף למשלחת, אמר "אינני יודע. אני פשוט רוצה", והתקבל.{{הערה|קים היקוקס, "שקלטון, האתגר האנטארקטי", עמ' 49-50}} נוסף לחובותיו כרופא מונה לטפל בכלבי האונייה ולנהוג בצוות כלבי מזחלת. שישה מחברי המשלחת, בהם מקלין, קיבלו כל אחד צוות כלבים לאמן. המלאכה לא הייתה קלה, כלבי המזחלות הגדולים והכבדים נטולא היו האסקים טהורי-גזע אלא כלבים מעורבים, פראים, שנולדו באזורים המבודדים ביותר של [[קנדה]] ולפי כך היו עמידים לקור ובעלי אינסטינקט בסיסי לעתיםלמשיכת לתוקפנותמזחלות, אך האנשיםעם השתלטוזאת עלהיו המשימהאלימים ומרושעים, הן בינם לבין עצמם והן כלפי נוהגיהם. הדרך היחידה לשלוט בהם הייתה בהפגנת כוח עדיף, ומקלין פיתח שיטה יעילה, של מהלומת אגרוף חזקה מתחת ללסתו של הכלב התוקף. המכה, המרוככת בכפפה עבה, לא גרמה נזק לכלב אך היממה אותו כך שהרפה מטרפו.{{הערה|אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", הוצאת ידיעות אחרונות, תרגום: מרינה גרוסלרנר, עמ' 44-43}} {{הערה|היקוקס, עמ' 90}}
 
אוניית המשלחת, [[אנדיורנס (אונייה, 1912)|אנדיורנס]], נלכדה בקרח ים דחוס, שסגר עליה מכל עבר ואיים למחוץ אותה בלחצו. ביום השלישי לכליאה בקרח, בעוד האנשים עמלים יומם ולילה לשאוב את המים ולנסות ליישר את כלי השייט, הופיעה לפתע משלחת של שמונה פינגווינים קיסריים והתייצבה מול האוניה הנאבקת על חייה. הפינגווינים הרימו את ראשיהם והשמיעו קריאת קינה, שאיש מחברי המשלחת לא שמע כמותה מעולם. מקלין הבחין, שלא רק מקלוידתומאס מקלאוד, השטוף באמונות תפלות, אלא גם שקלטון עצמו נחרד.{{הערה|היקוקס, עמ' 101}}
 
למחרת, בשעת אחר הצהריים של 27 באוקטובר 1915, החליט שקלטון להתפנות מן ה"אנדיורנס", שאפסה תקווה לחלצה. שקלטון ואנשיו נאלצו לחנות על מצוף קרח. מקלין וצוות הכלבים שלו, ועמו [[פרנק ויילד|ויילד]], עסקו בעבודתבעבודה המסוכנת של חילוץ ציוד ומצרכי מזון מן הספינה הלכודה.{{הערה|אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 15-13}} והביאו [[כלב ים|כלבי ים]] שניצודו לשמש מזון לאנשי המשלחת. המצוף שעליו הקימו את מה שכינו "מחנה הסבלנות", בהמתנה ממושכת להופעת נתיב מים פתוחים שיאפשר להם להיחלץ ממנו, הלך והתבקע ושקלטון נאלץ להוביל את אנשיו ממצוף אחד לאחר , עד שלבסוף נבקע לפניהם נתיב, שבו יכלו להפליג בשלוש סירות הצלה אל אחד משני יעדים אפשריים. עםבגלל הזמןהמחסור במזון, לאנשים ולכלבים, לא הייתה ברירה אלא לירות בכל יצור חי שלא הביא תועלת. מקלין נאלץ לירות ב"סיריוס", כלבלב שובב וידידותי, שלרוע מזלו לא אומן עדיין למלאכת הגרירה. בסופו של דבר היה הכרח לירות בכל כלבי המזחלות, אך הצוות של מקלין היה האחרון להמתה.{{הערה|לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 74-73, עמ' 113}}
 
לאחר מסע מפרך והרה-סכנות הצליחו שלוש הסירות להגיע בשלום אל [[אי הפיל]]. שקלטון יצא עם עוד חמישה אנשים להזעיק עזרה מ[[ג'ורג'יה הדרומית]] ויתר 22 אנשי המשלחת נשארו באי הפיל, בתנאים קשים של קור, רטיבות ורעב. ידיהם של שני הרופאים, מקלין ו[[ג'יימס מק אילרוי|מק אילרוי]], היו מלאות בטיפול בחולים, ללא חומרים מתאימים, כך שעקירת שן התבצעה ללא הרדמה וכאשר הוחלט בחודש יוני, כשההצלה לא נראתה באופק, על קטיעת בהונותיו נגועות הנמק של [[פירס בלקבורו|בלקבורו]], התבצע הניתוח בתנאי שדה, כשמקלין ממונה על ההרדמה ומקאילרוי מבצע את הקיטוע בעזרת [[פרנק ויילד]].{{הערה|היקוקס, עמ' 146}}