איתות – הבדלי גרסאות

המונח '''איתות''' הוא שם כולל לשיטות שונות להעברת הודעות למרחק על-ידי אותות שונים, חזותיים או אחרים. צורות האיתות המוקדמות ביותר היו [[סימני עשן]] לאיתות בשעות היום ומדורות לאיתות בשעות הלילה. ברור כי בשיטות איתות אלה, ישנה מגבלה כבדה על כמות המידע שניתן להעביר, ולמעשה ניתן להעביר רק מספר מוגבל של מסרים שסוכמו מראש בין הצדדים. מגבלה נוספת היא מרחק: בשתי השיטות הללו, כמו גם בכמה טכניקות איתות מאוחרות יותר, ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק ראייה. בעייה זו נעקפה על-ידי שימוש ב"שידור חוזר" של האות, כלומר, התחנה שקיבלה את האות אותתה גם היא, וכך תחנות מרוחקות יותר יכלו לקבל את האות גם הן. על-ידי שימוש במספר רב של תחנות ממסר, ניתן היה לשדר את האות למרחקים ארוכים מאוד.▼

ההתקדמות המשמעותית הראשונה מאיתות יבשתי בעזרת סימני עשן ומדורות הייתה בסוף [[המאה ה-18]], כשהציגו האחים Chappe ב[[צרפת]] את מנגנון ה[[סמפור (איתות)|סמפור]], שנחשב למנגנון הטלגרף הראשון. לאחר מכן פותחה גם שיטת [[דגלי איתות|דגלי האיתות]], ששימשה אוניות בים.▼

ההתקדמות הבאה הייתה המצאת ה[[טלגרף]] החשמלי בידי [[סמואל מורס]], ולאחר מכן פיתוח [[קוד מורס]] ([[1838]]). בסוף [[המאה ה-19]] הוצג ה[[טלגרף אלחוטי|טלגרף האלחוטי]] בידי [[ניקולה טסלה]] ואחרים. על כך אמר [[אלברט איינשטיין]]: "לא קשה להבין את הטלגרף האלחוטי. טלגרף רגיל דומה ל[[חתול]] ארוך מאד. מושכים את הזנב ב[[ניו יורק]], והוא מילל ב[[לוס אנג'לס]]. האלחוטי הוא אותו דבר, רק בלי החתול."▼

כיום כמעט שלא נעשה שימוש במערכות איתות שונות, אם כי מערכת איתות הדגלים הימית וקוד מורס עדיין נמצאים בשימוש באופן רשמי, לצרכי חירום. תחנת האיתות הימי בנמל [[חיפה]], למשל, נסגרה ב[[שנות התשעים של המאה ה-20]]. עם זאת, מערכות האיתות השונות היוו את הבסיס לתקשורת ה[[רדיו]] המאוחרת יותר, ולמערכות התקשורת המודרניות, ובהן ה[[אינטרנט]].▼