אלכסנדר מקלין (רופא) – הבדלי גרסאות

[[Fileקובץ:Macklin.jpeg|thumbממוזער|אלכסנדר מקלין]]

למחרת, בשעת אחר הצהריים של 27 באוקטובר 1915, החליט שקלטון להתפנות מן ה"אנדיורנס", שאפסה תקווה לחלצה. שקלטון ואנשיו נאלצו לחנות על מצוף קרח. מקלין וצוות הכלבים שלו, ועמו [[פרנק ויילד|ויילד]], עסקו בעבודה המסוכנת של חילוץ ציוד ומצרכי מזון מן הספינה הלכודה.{{הערה|אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 15-13}} והביאו [[כלב ים|כלבי ים]] שניצודו לשמש מזון לאנשי המשלחת. המצוף שעליו הקימו את מה שכינו "מחנה הסבלנות", בהמתנה ממושכת להופעת נתיב מים פתוחים שיאפשר להם להיחלץ ממנו, הלך והתבקע ושקלטון נאלץ להוביל את אנשיו ממצוף אחד לאחר , עד שלבסוף נבקע לפניהם נתיב, שבו יכלו להפליג בשלוש סירות הצלה אל אחד משני יעדים אפשריים. בגלל המחסור במזון, לאנשים ולכלבים, לא הייתה ברירה אלא לירות בכל יצור חי שלא הביא תועלת. מקלין נאלץ לירות ב"סיריוס", כלבלב שובב וידידותי, שלרוע מזלו לא אומן עדיין למלאכת הגרירה. בסופו של דבר היה הכרח לירות בכל כלבי המזחלות, אך הצוות של מקלין היה האחרון להמתה.{{הערה|לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 74-73, עמ' 129}}

לאחר מסע מפרך והרה-סכנות הצליחו שלוש הסירות להגיע בשלום אל [[אי הפיל]]. שקלטון יצא עם עוד חמישה אנשים להזעיק עזרה מ[[ג'ורג'יה הדרומית]] ויתר 22 אנשי המשלחת נשארו באי הפיל, בתנאים קשים של קור, רטיבות ורעב. ידיהם של שני הרופאים, מקלין ו[[ג'יימס מק אילרוי|מק אילרוי]], היו מלאות בטיפול בחולים, ללא חומרים מתאימים, כך שעקירת שן התבצעה ללא הרדמה וכאשר הוחלט בחודש יוני, כשההצלה לא נראתה באופק, על קטיעת בהונותיו נגועות הנמק של [[פירס בלקבורו|בלקבורו]], התבצע הניתוח בתנאי שדה, כשמקלין ממונה על ההרדמה ומקאילרוי מבצע את הקיטוע בעזרת [[פרנק ויילד]].{{הערה|היקוקס, עמ' 146}}

ספינת החילוץ, "ילכו" ה[[צילה|צ'יליאנית]], הגיעה לבסוף אל אי הפיל ב-30 באוגוסט 1916. למראה הספינה הקרבה, פרצו כל האנשים אל החוף, הדליקו משואה מאולתרת ומקלין הניף מעיל בֶּרְבֶּרי על גבי משוט, אך המעיל נתקע בחצי התורן ולבו של שקלטון, הצופה במשקפת מעל הספינה, נחמץ בקרבו למחשבה, שמי מאנשיו אבד. הוא מנה אותם אחד אחד בבואם ואז הריע: "כולם כאן! כולם ניצלו!"{{הערה|היקוקס, עמ' 174}}

עםןעם שובו לאנגליה, קיבל מקלין תפקיד בחיל הרפואה של הצבא המלכותי. בתקופת [[מלחמת העולם הראשונה]] שירת ב[[צרפת]], [[רוסיה]] ו[[איטליה]]. הוא זכה בצלב הצבאי על גבורה בטיפול בפצועים תחת אש בתקופת שירותו באיטליה.

שקלטון הזמין את מקלין, יחד עם עוד חברים מצוות "אנדיורנס", [[פרנק וורסלי]], [[לאונרד האסי]], [[פרנק ויילד]], ג'יימס מק אילרוי, א. ג. קר, תומאס מקלויד וצ'רלסארלס גרין, להצטרף ל[[משלחת שקלטון-רווט]], שיצאה בשנת 1922 על ה"קווסט". לשקלטון לא היו תוכניות מגובשות למשלחת; האונייה עגנה ב[[ריו דה ז'ניירו]] ומשם הפליגה ל[[ג'ורג'יה הדרומית]]. שקלטון סבל מכאב בלבו במשך כל המסע, אבל סירב לנוח, בניגוד להוראותיו של מקלין. בריו, עבר שקלטון [[התקף לב]] אבל לא הניח למקלין לבדוק אותו. האונייה עגנה בג'ורג'יה הדרומית ב-4 בינואר 1922. השכם בבוקר ה-5 בינואר הוזעק מקלין אל תאו של שקלטון, שם מצא אותו בהתקף לב נוסף. הוא מת זמן קצר לאחר שמקלין הגיע אל תאו. כרופא האונייה, היה זה תפקידו של מקלין להכין את הגופה לקבורה. הכוונה הראשונית הייתה להביא את שקלטון למנוחות באנגליה, לשם היה אמור להישלח בליווי האסי, אך בהגיעם אל [[מונטווידאו]] המתין להם מברק מאשתו של שקלטון, שהורתה לקבור את בעלה בדרום הרחוק, כפי שרצה. האסי החזיר את גופתו של שקלטון לג'ורג'יה הדרומית, שם נקבר.{{הערה|היקוקס, עמ' 185}}

בשנת 1948 נשא לאישה את ג'ין ועקר עמה ל[[אברדין]], שם עבד בבתי חולים שונים לפני שפרש מעבודה מלאה ב-1960. הוא המשיך לעבוד בשירותי הבריאות לסטודנטים של האוניברסיטה למשך שנים אחדות. לו ולג'ין היו שני בנים, אלכסנדר וריצ'ארדרד. אלכסנדר מקלין מת ב-21 במרץ 1976.