הזמן הוורוד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 31:
בין הכותבים בעיתון היו [[גל אוחובסקי]], [[אבנר ברנהיימר]], [[עמליה זיו]], [[ניצן הורוביץ]], אורן קנר, אלון הגר, סמי דואניאס, גדי ששון, [[אייל גרוס]], Ne-Tasha, יורם מלמד, רונן פארי, דנה אינטרנשיונל, גור רוזן, דנה אורלנד, דנה פלג, [[רמי הסמן]], [[גדעון הירש]], [[אילן שיינפלד]], [[דן לחמן]] ואחרים.
=='''ראשיתה של עיתונות הומו לסבית בישראל-'''==
העיתון "נתיב נוסף" (1986-1981) היה הפרסום ההומו לסבי הראשון שהופץ בידי האגודה לשמירת זכויות הפרט והכיל תוכן קהילתי מקומי ובין לאומי שכלל דיווחים מישיבות ועד האגודה, ידיעות מהעולם וסיפורי יציאה מהארון. העיתון כלל כמה עמודים שנדפסו במכונת כתיבה והודקו יחדיו והוא נערך בידי משה רוזנבאום. רוב הטקסטים שנדפסו בו נכתבו בעילום שם או בשם בדוי. רק כעבור כמה שנים העיתון הופץ בדואר לחברי אגודה רשומים בלבד ובמעטפות אטומות. לשון העיתון ניסתה לייצר אווירה אינטימית קהילתית באמצעות שימוש בפנייה אישית של העורך לקוראים בעמוד הפותח של העיתון. בשנת 1990 חודשה הפצת העיתון בעריכת ליאורה מוריאל. הוא נדפס בדפים קשיחים ושילב איורים, תצלומי אובייקטים או צילומי דמויות אנונימיות בשעריו. ההפצה התבצעה ללא תשלום בסניף האגודה שנפתח ברחוב נחמני בתל אביב. עיתון זה ליווה את תחילת המאבק המשפטי והפוליטי של הציבור ההומו לסבי בארץ למען זכויותיו בתחומי החיים השונים בארץ- עבודה, משפחה ו[[צבא]].
בניגוד לנתיב נוסף, אשר יצא בחסות ארגון קהילתי התנדבותי, הירחון "מגעים" יצא לאור לראשונה ב- 1987 ביוזמתו, בעריכתו ובבעלותו של מרק אריאל. הוא נשלח בדואר למנויים תמורת תשלום ונמכר בקיוסקים ובחנויות עיתונים באזור [[תל אביב]]. כך היה לעיתון ההומו לסבי הישראלי המסחרי הראשון, אשר שילב פרסומות ונמכר בתשלום. ב[[שנות התשעים]] נדפסו בשערי העיתון דימויים של בחורים חטובים שמקורם במגזינים או בספרי צילום מחו"ל, אשר שיוו לו נופך פורנוגראפי. אופיו העצמאי והנועז של העיתון עמד בניגוד מוחלט לאופיו המאופק של נתיב נוסף ואפשר לו לנקוט עמדה יותר מיליטנטית ביחס לחופש הביטוי ההומוסקסואלי במרחב הציבורי. הפצת מגעים הופסקה בשנת 1995 עקב חובות של בעליו.
החלל שהותירו מגעים ונתיב נוסף, לצד ההתפתחויות המשפטיות והחברתיות במעמד הציבור ההומו לסבי, היו בסיס לייסודו של עיתון הומו לסבי חדש. היוזם היה עיתונאי צעיר בשם יאיר קדר שעבד במקומון התל אביבי העיר, אשר הוציא לאור ב- 1996 את הגיליון הראשון של הזמן הוורוד. (קניאס, 2012).
=='''הקמת עיתון "הזמן הוורוד" ופעולתו-'''==
לצורך הקמת העיתון גויסו בהתנדבות אנשים מהאקדמיה, מחיי הלילה ומעיתון העיר. הדפסת העיתון נערכה בפורמט "טבלואיד" בנייר עיתון בצבעים. הוא הופץ לראשונה חינם בדוכני העיתונים ברחבי תל אביב והגדיל את חשיפתו לציבור ההומו לסבי. מאחר שהעיתון היה עצמאי ונטול מגבלות מימון של חברות מסחריות גדולות (הוא התפרנס מפרסומים של עסקים הפונים לחברי הציבור ההומו לסבי), או של ארגונים ממסדיים בעלי אינטרסים שונים, תכניו אופיינו בבוטות אידיאולוגית ופוליטית שנעדרה בקודמיו. ב- 1999 נמכר העיתון ל"אגודה לשמירת זכויות הפרט", אשר מינתה את אורנה אושרי מעצבת גרפית במקצועה לעורכת העיתון. העיתון נכרך ונדפס על נייר קשיח ומולבן אשר שיווה לו מראה מגזיני. כמו כן גויס מנהל מסחרי לעיתון אשר החל בשיווקו למפרסמים מקרב החברות הגדולות בשוק. לאחר שנה עזבה אושרי את תפקידה ומונה גדי ששון, ששימש עד אז צלם בעיתון. הרחבת מעגל המפרסמים בתקופה זו, מעבר לזה הקהילתי, הובילה לגידול במספר העמודים, להחלפת הכריכה בכריכת כרומו ולהגדלת תפוצת המגזין לכ- 15,000 עותקים שחולקו חינם כמעט בכל הערים המרכזיות ברחבי הארץ. זאת בעיקר
במקומות מפגש מרכזיים של הציבור ההומו לסבי ובדוכני עיתונים שונים. מלבד זאת, העיתון החל לקשור קשרים מסחריים ומערכתיים עם גורמים שונים בשוק, כגון משרדי פרסום, משרדי יחסי ציבור ואמצעי תקשורת נוספים, אשר קירבו אותו לתודעת הציבור הרחב. עוד השתתף המגזין בארגון אירועים לציבור ההומו לסבי, אשר זכו לחשיפה בתקשורת הדומיננטית, כגון תחרות "גבר השנה" שנבנתה לפי פורמט תחרות מלכת היופי, תוך שיתוף גורמים מתעשיית האפנה והבידור בארץ.
==='''קשיי העיתון'''===
בשנת 2004 נקלע המו"ל לקשיים כלכליים ובמשך חודשים ספורים יצא הזמן הוורוד תחת הכותרת הזמן החדש, בחסות החברה המסחרית "טלטאץ' תקשורת" ובשיתוף פעולה מסחרי עם
המקומון התל- אביבי "העיר". חזות העיתון שונתה ועיצובו דמה לאחד ממוספי עיתון העיר הן בגודל העיתון (שהוקטן לגודל A4) והן בפורמט ההדפסה, שהומר כולו לדפי כרומו. בשנת 2005 חידשה האגודה בשיתוף העיר את הוצאת העיתון ועורכת מוספי המקומון מונתה אף לעורכת העיתון הקהילתי. בשנת 2008 רכש העיר את זכויות ההוצאה לאור והעיתון נדפס במשך שנתיים תחת השם העיר בוורוד. השינוי הוביל לשינוי תכני העיתון, אשר לבשו אופי מסחרי והתמקדו בנושאי לייף סטייל, אפנה ויחסי ציבור וטורים מעטים אשר כוונו לקהל יעד הומו לסבי. כך איבד העיתון את אופיו הקהילתי האלטרנטיבי ועטה אופי שיווקי מסחרי אשר הפך אותו למגזין בידורי צרכני נוסף בשוק העיתונות הישראלי, עד שנסגר בשנת 2010 (קניאס, 2012).
=='''העיתון הקהילתי כאמצעי תקשורת אלטרנטיבי-'''==
ככל אמצעי תקשורת העיתון הקהילתי מורכב מתכנים כתובים ודימוים חזותיים, המגלמים בתוכם סמלים, מיתוסים, תפיסות וערכים בעלי תפקיד מרכזי בעיצוב זהותו, מגדרו ומיניותו של הפרט (קלנר, 2003: בתוך קניאס, 2012). צורות הפנייה הסמליות שבהן משתמשת העיתונות ההומו לסבית מושתתות על קודים תרבותיים ועל דימויים המסמנים את הנטייה החד מינית בתודעת הציבור ההומו לסבי. זאת בניגוד לרוב הדימויים בתקשורת הזרם המרכזי, המופקים על ידי הרוב הדומיננטי בחברה המורכב מגברים לבנים, הטרוסקסואלים ומכוונים אליו. כמו כן, רוב הדימויים ההומו לסביים המופיעים בתקשורת ההמונים הם בעלי אופי שלילי, מגוחך או מושחת.
הייצוג ההומו לסבי באמצעי תקשורת ההמוניים מועט ומעוות, ולכן שימש השיח העיתונאי הקהילתי שנים רבות ככלי היחיד שבאמצעותו [[הומואים]] ולסביות קיבלו אשרור חיובי למציאות חייהם ולתחושותיהם. תפקידו של העיתון הקהילתי כסוכן חברות לפעילות חברתית בארץ מקומות מפגש ובילוי עולה כבר בסיפורי חיים של הומואים ישראלים (קמה, 2003). הדר נמיר מדגישה את חשיבות תפקיד זה בשנות השמונים והתשעים בעיקר בקרב קוראים שהיו בארון או שגרו בפריפריה, אשר לא הייתה בה פעילות קהילתית: "היה בידוד נורא חזק. לא היה שום מודל לחיקוי. העיתון שימש קרש הצלה להומואים ולסביות, שלא הייתה להם כתובת לפנות" (ראיון עם הדר נמיר, 27.12.2005).
=='''עיתונות קהילתית כשיח של מחאה ודיכוי-'''==
קניאס (2012) טוען כי ניתוח שיח אידיאולוגי בעיתונות ההומו לסבית חושף שלושה מעגלי שיח עיקריים, שכל אחד מהם מגלם רובד שיח שונה. המעגלים מבטאים את הרבדים הגלויים בשיח הציבורי, ואלה הנשמרים בשיח הפנימי של ציבור הנגד. לכן הם מסייעים בהבנת יחסי הגומלין בין ציבור הנגד לזה הדומיננטי ובין הפרטים והקבוצות בתוך ציבור הנגד. אפשר להבחין במידה שבה עיתון קהילתי מסוים ממלא את תפקידו כאמצעי תקשורת של המיעוט, המציב סדר יום אידיאולוגי אלטרנטיבי לזה המוצג בתקשורת הזרם המרכזי; או מתפקד כאמצעי תקשורת למען המיעוט ומקדם מסר אידיאולוגי הקרוב לזה הדומיננטי. שלושת מעגלי השיח מורכבים מנושאים
שונים, הראשון- מחאה ודיכוי שיח העוסק בדיכוי שנוצר במפגש בין ציבור הנגד לממסד הדומיננטי, כגון משרדי ממשלה, בתי דין וצבא ודרכי ההתמודדות עם דיכוי זה. הוא מכיל נושאים אשר נחשפים אף בתקשורת הזרם המרכזי. השני- הינו איום. זהו שיח המגלם נושאים הנתפסים כמאיימים על הסדר החברתי, כגון איידס ולכלוך, ובהם נמנע השיח הדומיננטי מלעסוק או מציירם כמסוכנים. השלישי- כולל נושאים הנאלמים בשיח הדומיננטי, כגון אופי היחסים האינטימיים ההומו לסביים וביטוי יחסי הכוחות בין הקבוצות בתוך ציבור הנגד. מקורו של שיח הדיכוי בעיתונות הקהילתית הוא בדיכוי החברתי והממסדי של הביטוי ההומו לסבי במרחב הציבורי. משמעות המושג גאווה בולטת בשיח בראשית דרכו של עיתון "הזמן הוורוד". עם רכישת העיתון ב- 1999 וחילופי העורכים השתנה אופי השיח האידיאולוגי. השינוי ניכר בערעור משמעותו של המושג "גאווה" ובמיתון השפה החזותית של העיתון כנהוג בעיתונות הזרם המרכזי. שינוי עיקרי זה ניתן לראות בגיליון 33 מספטמבר 1999, הנושא את הכותרת "גאווה, בואו נדבר על זה"- הקוראת לדיון מחדש במשמעות המושג. בשער מופיעים פני בחור צעיר שדגל הגאווה מוטבע על מצחו. פיו הקטוע והמיקוד בעיניו הבורקות המישירות מבט מדגישים את המחשבה. ידיו המונפות נקטעות בגבולות הפריים מסמנות ריסון, כל זאת בניגוד להתמקדות בגוף ההומוסקסואל, שאפיינה את העיתון בתקופה שנערך בידי יאיר קדר (קניאס, 2012).
=='''שיח האיידס בעיתון הזמן הוורוד-'''==
במחצית השנייה של [[שנות התשעים]] נקט הזמן הוורוד קו אידיאולוגי רדיקלי ונאבק בדימוי המאיים של האיידס תוך שימוש בשיח חזותי המציב את מצוקת הקורבנות במרכז השיח העיתונאי. בתחילת שנות האלפיים, עם חילוף עורכי הזמן הוורוד ומסירת בעלותו לרשות הממסד הקהילתי, חלה תפנית בשיח ה[[איידס]] שדגל בשעתוק הדימוי המאיים. זאת תוך שימוש באסטרטגיה המשלבת תיאור מפורט של הוויית הסבל והחרדה של הנשאים וליוויו בדימויים חזותיים שאפיינו את הייצוג התקשורתי הדומיננטי בעת פרוץ המחלה. כתבות העיתון התמקדו בשאננות חברי ציבור הנגד לשימוש באמצעי מניעה בעקבות פיתוח קוקטייל תרופות המעקב את התפתחות הנגיף ופירטו את תופעות הלוואי והקשיים החברתיים שלנטילת ה"קוקטייל". אם כן, אפשר להבחין בקו אידיאולוגי אמביוולנטי העולה משיח ה[[איידס]] בעיתון הזמן הוורוד. מחד גיסא יש סיקור מפורט של חוויות של נשאי הנגיף וקשייהם ומאידך גיסא אופיו המאיים של סיקור זה מטפח את הדימוי המסוכן של המחלה ונפגעיה ובכך שומר על גבולות
השיח הנורמטיבי בנושא. (קניאס, 2012).
=='''ראשיתה של עיתונות הומו לסבית בישראל-'''==
| |||