הטעיה (חוזה) – הבדלי גרסאות

* חוזה תקף- לשון החוק היא "מי שהתקשר ב''חוזה'' עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה...". אם כן, על מנת לטעון לעילת הטעותההטעיה יש להוכיח תחילה קיומו של חוזה תקף בין הצדדים, וזאת על פי המבחנים המצויים בפרק א' לחוק החוזים.

::ככלל, החוק לא קובע חובות גילוי כלליות, כלומר, חובות על צד לחוזה לגלות עובדות לעמיתו כאקט וולונטרי. העדרה של חובת גילוי כללית נובע מהעובדה שהמחוקק לא מעוניין להכריח אדם לגלות לעמיתו לחוזה אף עובדות העלולות להזיק לאינטרס שלו עצמו, שיגרמו למתקשר השני בחוזה למשוך ידיו מן העסקה, להעלות את דרישותיו וכדו'{{הערה|דניאל פרידמן "טעות והטעיה ותנאים מכללא מכח הדין" '''המשפט''' א 161, 163.}}. אולם, ישנם מקרים שבהם אנו רואים צורך להטיל על צדדים לחוזה חובת גילוי עובדות זה לזה, ואף לאפשר ביטול של החוזה בעקבות הפרת חובה זו.

::'''לפי נוהג-''' ישנם מצביםמקרים שקייםבהם קיים נוהג כלשהו לגבי חובת גילוי הקיימת בין צדדים לחוזה. חובת גילוי זו, ברוב המקרים, תנבע מחוק ישן אשר איננו תקף כיום. אולם, מצב זה איננו כה נפוץ, היות ורוב חובות הגילוי אשר היו קיימות בחוקים קודמיםשקדמו לחוק החוזים הנוכחי אומצו בחוק. ועל כן, מדובר בחובות אשר הן "לפי דין"{{הערה| דניאל פרידמן ונילי כהן '''חוזים''' כרך א 812 (1991).}}. דעה שונה אומרת שחובת גילוי שמקורה בדין ישן, ראוי שתחול רק על חוזים תדירים, כמו חוזי ביטוח. ואילו בחוזים שאינם תדירים כגון חוזי פשרה משפחתיים לא נחיל את חובת הגילוי מן הדין הישן, אךאלא במקרים כאלה תחולחלה חובת גילויהגילוי לפי״לפי נסיבותנסיבות״{{הערה|גד טדסקי "טעות סובייקטיבית ושינוי הדין" '''מחקרי משפט''' א 58, 61 (התש"ם).}}.

::גישה מצמצמת- צד לחוזה איננו חייב לגלות לעמיתו מה שעמיתו מסוגל לגלות בכוחות עצמו. נקבע את רף המסוגלות של הצד השני לגלות עובדות אלה על ידי משתנים שונים, ביניהם: נגישות המידע ומומחיות הצד השני- ככל שהוא מומחה יותר בתחום וככל שהמידע יותר נגיש וקל להשגה, כך נצפה מאותו צד לחוזה לפעול בכוחות עצמו להשגת המידע.{{הערה| ע"א 838/75 '''ספקטור נ' צרפתי''' , פ"ד לב(1) 231, פסק דינו של השופט לנדוי (1977).}}.

# אין משמעות למצב דעתו של הצד המטעה. לפי דעה זו, היה והתקיימו כל מרכיבי העילה שמנינו לעיל- קמה עילת ביטול בשל הטעיה, אפילואף אם ההטעיה בוצעה ברשלנות או בתום לב{{הערה|שלו, בעמ' 322.}}.