חרושת התרבות – הבדלי גרסאות

המושג תעשיית התרבות נטמע ע"י [[תיאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]]. הם טענו כי ה[[תרבות הפופלרית]] היא כמו מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים כדי להשפיע על ההמון למצב של פאסיביות; ההנאות הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופלרית גורמת לאנשים להיות כנועים ומרוצים, לא משנה כמה קשה להם המציאות הכלכלית. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של תרבות כסכנה לרמות גבוהות יותר של אמנות. תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים; צרכים שנועדו לשמר את הקפיטליזים. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הן חופש, יצירתיות ואושר אמיתי.

 

==התיאוריה==

למרות שנהוג לחלק את התרבות המערבית לשווקים לאומיים ואח"כ למעמדות גבוהים, בינונייים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כשוק אחיד שבו העבודה הטובה או הפופלרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות המדיה ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם תאגידים בין לאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה מעלה שהתרבות היא לא רק מראה של החברה אלא גם בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה, יצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אבל מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים האלו, גורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהות וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל היא ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו. הרציונל העומד מאחורי התיאוריה הזו היא לקדם את שחרור הצרכן ממרותם של מפיקים ע"י יצירת ספק בפני הצרכן בקשר לאמונה ואידאולוגיה. אדורנו טוען כי נהורות תביא פלורליזם ותסיר את המסתורין שאופפת את התרבות. אך לצערו, האדם מושחת ע"י התעשיה הקפיטליסטית במניעים של ניצול.