טיפול בתנועה – הבדלי גרסאות

על פי [[יונה שחר לוי]], הבעה גופנית, תנועתית וסימבולית היא חלק מהותי של התקשורת האנושית ובמיוחד של התקשורת ה[[ינקות]]ית הקדם-מילולית‏, המשמשת בתקופה זו כאמצעי התקשורת העיקרי בין התינוק להוריו. תינוק שטרם פיתח את השפה מילולית מביע את עצמו באמירות גופניות. הוא פונה לסביבתו באמצעות הבעת תנועות וקולות. אם הבוגרים סביבו יתייחסו רק אל הפן הגופני של האמירה (כמו זווית הראש, זווית העיניים) ולא יהיו מסוגלים לחדור מבעד לגוף אל המשמעויות הפנימיות - לא תתקיים תקשורת עם אותו תינוק. עם התבגרותו של האדם, התפתחות השפה המילולית והתפתחות יכולת ה[[הפשטה]], נפגעת השפה התנועתית והגופנית; רפרטואר השימוש בתנועה מצטמצם, ופוחתת היכולת להבין את איתותי הגוף. אלו נתפסים במקרים רבים כמשהו מפחיד, שאינו בשליטה. צמצום ההבעה הגופנית והתנועתית גורם לצמצום ביכולתו של האדם לחשוב ולפעול במושגים של גוף ונפש באופן שיגביר את צמיחתו ואת התמודדותו עם חייו. בנישה זו, שבה נעדרת התנועה מההתייחסות הגופנית-רגשית אצל האדם, מעמידה שחר לוי את שיטתה.

יונה שחר לוי פיתחה את ה[[פרדיגמה]] התנועתית-נפשית‏, במטרה לאפשר את הבנת המערכת הגופנית - נפשית והיחסים ביניהם: כיצד מצבים גופניים הם גם מצבים נפשיים וכיצד מצבים נפשיים מוצאים לפועל על ידי מבנים גופניים. הפרדיגמה מתייחסת, מתוך התבוננות אינטגרטיבית, על האדם כמערכת אחת שלמה (גופנפש) ולא מתוך הפרדה [[דואליזם|דואלית]] ביניהם. הפרדיגמה מגדירה את החוקים והכללים לשפת התנועה הרגשית, הן זו התקינה והן זו המשובשת. שפת התנועה הרגשית וניתוחה מתייחסת למכלול דפוסי התנהגות גופנית, תנועתית ורגשית. בכלל זה - [[מורפולוגיה (ביולוגיה)|מורפולוגיה]] של תנועה (כלומר צורות הגוף ומסלולי התנועה), [[תחביר]] גופני-תנועתי-רגשי שעניינו איכות ביצוע התנועה ואופן ההתארגנות של הגוף במרחב, וכן [[סמנטיקה]] גופנית-רגשית, כלומר משמעויות נפשיות של תנועות ומיצבי גוף. לפרדיגמה יש חלק מעשי ויישומי המגדיר את מדדי התנועה הרגשית, את ההבחנה ביניהם ומתוך כך מציע דרך לאבחון התנועה הרגשית של האדם. בבסיס שיטתה מתקיימים חיבורים סמויים וגלויים בין שפת התנועה לשפת המילים, בין דקדוק התנועה לדקדוק השפה המדוברת. חיבורים בין מנגנונים מוטוריים למנגנונים נפשיים. כמו כן בבסיס חשיבתה יש חיבורים בין שיטתה לבין פרדיגמות פסיכואנליטיות והתפתחותיות אחרות.