ציבא – הבדלי גרסאות

הקורא נפגש לראשונה עם דמותו של ציבא בשמואל ב', ט'. הסיפור המסופר במרכזו של פרק ט' הוא החסד, שעשה [[דוד]] ל[[מפיבשת]] בן [[יהונתן]]. עיקרו של סיפור זה הוא החסד וקיום ההבטחה, שעושה דוד עם הנותרים בבית שאול. דוד מבקש לברר אם יש עוד צאצא לבית שאול על מנת לעשות עימו חסד. לשם כך הוא מזמן אליו את ציבא, עבד שאול. דוד בתגובה קורא למפיבושת ומודיע לו על החסד שיעשה עמו: הוא ישיב לו את הנחלה שירש מפיבושת משאול אביו - וכמסתבר הוחרמה ממנו - וישים אותו בין אוכלי שולחנו. בין מפיבשת וציבא נערו קיים ניגוד. המחבר המקראי מספר כי נכדו של שאול הוא נכה וחסר כל ויש לו ילד אחד, ואילו נערו, ציבא הוא בעל מעמד ורכוש. לציבא חמישה עשר ילדים ולרשותו עומדים עשרים עבדים. דוד מכנה את ציבא 'עבד' או 'נער'. על דרך הניגוד מכונה מפיבשת בפי דוד כ'בן אדוניך'. דוד מצווה על ציבא ועבדיו לעבוד את האדמה אשר למפיבשת. תשובת ציבא מנומסת והיא ביטוי להכנעה: {{ציטוטון|וַיֹּאמֶר צִיבָא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ}}.{{הערה|שמואל ב', ט', י"א.}}

 

דוד שואל את ציבא: וְאַיֵּה בֶּן-אֲדֹנֶיךָ. שאלתו של המלך נועדה לברר את סיבת העדרו של מפיבשת. ציבא עונה כי אדונו נמצא בירושלים והוא מוסיף את הסיבה כך שתצטייר כנאמרה בפי מפיבשת עצמו: כִּי אָמַר, הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. דוד פוסק מבלי לשאול את מפיבשת: הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. בתגובה זו בולטת צורת הדיבור המנומסת של ציבא.

ייתכן כי סיפור משני זה בצד מרד אבשלום משקף אנטגוניזם, שהיה קיים בקרב [[שבט בנימין]], שבטו של שאול, שאיבד את המלוכה.{{הערה|[[עמוס פריש]], '''הקריעה הגדולה: סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים''', באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, 2013, ע"מ 32-31.}}