אהל (תיאטרון) – הבדלי גרסאות

תיאטרון "אהל" נוסד בשנת [[1925]] בידי [[משה הלוי]], כתיאטרון בחסותה של [[ההסתדרות הכללית]]. שמו בהיווסדו היה "הסטודיו הדרמטי שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל - אוהל". תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית"<ref>{{הערה|1=[[חיים שהם]], '''ההסתדרות והאהל, להתהוותו של תיאטרון פועלים''', הוצאת מכון גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב וההסתדרות הכללית, נובמבר 1989 עמוד 40</ref>}}. במרוצת הזמן כשהתיאטרון התבסס הפך שמו ל"האהל - תיאטרון פועלי ארץ ישראל". יעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה במאי הבית של התיאטרון ומנהלו. הוא בחר שלא לצרף אליו שחקנים מתיאטראות קיימים ובמקום זאת גייס תחילה קבוצה של 22 צעירים חסרי ניסיון, שרובם היו פועלים בשעות היום, והדריך אותם להופעה על הבמה. הלוי היה חניך האסכולה התיאטרלית הרוסית של [[שיטת סטניסלבסקי]], אשר שמה את הדגש על הבעת רגשות עזים, והוא חינך ברוח זו את אנשי הלהקה. עם חברי הקבוצה נמנו [[אברהם חלפי]], יהודה שחורי, [[מאיר מרגלית]], לוסיה שלונסקי (אשתו של [[אברהם שלונסקי]]) ו[[שמואל מיקוניס]]. החזרות, שלוו גם בשיחות לעומק הלילה, נערכו בצריף על חוף ימה של תל אביב (במקום בו ניצב כיום מלון "שרתון").

לאחר תקופת הכשרה נערכה ב-[[22 במאי]] [[1926]] הופעת הבכורה של 'אהל' באולם [[גימנסיה הרצליה]]. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של [[י"ל פרץ]]. לאחר הופעת הבכורה הופיע 'אהל' ב[[מחזה|מחזות]] שלמים, כשהדגש היה על מחזות היסטוריים ו[[תנ"ך|תנ"כיים]], בהם "ירמיהו" של [[שטפן צווייג]] ו"יעקב ורחל" מאת קרשנניקוב (שהועלה ב-[[1928]] בתרגום [[אברהם שלונסקי]]) המציגים מחזות מקראיים כמחזות מוסר סוציאליסטיים<ref>{{הערה|1=[[חגית הלפרין]], '''המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי''', תל אביב: הוצאת [[ספרית פועלים]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], מרכז קיפ, 2011 עמ' 291</ref>}}.

התיאטרון התנהל בשנותיו הראשונות כ[[קולקטיב]], כעין [[קיבוץ עירוני]] שבו החליף העיסוק בתיאטרון את ענפי המשק החקלאיים. בקרב השחקנים התקיים ויכוח האם להישאר פועלים ושחקנים לאחר שעות העבודה או להפוך ל"שחקנים פרופסיונאליים". שלונסקי הוביל את הטיעון לפיו "פועל אמנותי" הוא לא פחות חשוב למפעל הציוני מפועל-כפיים, מתנגדיו טענו שאם יהפכו לשחקנים מקצועיים, יאבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם ארץ ישראל העובדת. לבסוף ניצח הקו שבו תמך שלונסקי, שאף הקנה לקולקטיב של התיאטרון חופש אמנותי מלא, אך המחיר על כך היה התרחקות של ועדת התרבות של ההסתדרות מן התיאטרון שהתבטאה בתקצוב דל שגרם לקשיים כלכליים מראשית [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] ואילך<ref>{{הערה|1=[[חגית הלפרין]], '''המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי''', תל אביב: הוצאת [[ספרית פועלים]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], מרכז קיפ, 2011 עמ' 293-294</ref>}}.

ב-[[14 בינואר]] [[1926]] נפתחה בצריף האוהל תערוכת אמנים מודרניים. המשורר [[אברהם שלונסקי]] נאם בפתיחת התערוכה: "אני מציע תחליף לאלוהים: התערוכה שנערכה מתוך 'האוהל'. צריך שימצא בית כנסת חדש, היינו שבמקום אלוהים נעמוד אנחנו. שהפייטן ימצא בחוגו של הצייר, והצייר בחוגו של המוסיקאי. ו'האוהל' יכול לשמש לנו תחליף של אלוהים לבית-הכנסת של אמנות". תערוכה זו, ושתי התערוכות הנוספות שהוצגו ב'אוהל' עד שנת [[1928]], נתפשו בעיני חוקרי תולדות האמנות הישראלית כאירוע המכונן את ההגמוניה של תל אביב בחיי התרבות, ואת הקישור שלה אל האמנות המודרנית הבינלאומית.<ref>{{הערה|1=ראו: [[יגאל צלמונה|צלמונה, יגאל]], '''100 שנות אמנות ישראלית''', ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010, עמ' 78. </ref>}}