אינטגרציה (חינוך) – הבדלי גרסאות

עיגונה הראשי והראשון היה בבג"ץ '''קרמר נ' עיריית ירושלים''',<ref>{{הערה|1=בג"ץ '''קרמר נ' עיריית ירושלים''', פ"ד כה(1) 767</ref>}} בו עתרו הורים כנגד כוונת [[עיריית ירושלים|העירייה]] למנוע מהם לשלוח את ילדם לבית-ספר על פי בחירתם ולאלצם לשלחו לבית-ספר אינטגרטיבי. בית המשפט בפסק-דין זה עיגן לראשונה את הרפורמה באופן מלא ופסק דין מייסד זה קבע:

:{{ציטוטון|אנו מבינים כי עניינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים".}}<ref>{{הערה|1=בג"ץ '''קרמר''', עמ' 769</ref>}}

:{{ציטוטון|אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…}}<ref>{{הערה|1=בג"ץ '''קרמר''', עמ' 784</ref>}}

כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת [[שנות התשעים]], מגבה בית המשפט העליון באופן כמעט אוטומטי את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך, והודף את מבול העתירות שהורעפו עליו לאורך השנים<ref>{{הערה|1=לסקירה מקפת ראה דן גבתון, "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", '''[[עיוני משפט]]''' כח(2) (תשס"ה), עמ' 498. כמו כן: סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, '''מגמות''' לו 185. כמו כן, ראו ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", '''[[עיוני משפט]]''' כח (תשס"ה) 347, עמ' 384.</ref>}} מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה, שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים המעוניינים בחינוך שונה. התמיכה הייתה כה גורפת, עד כי לקראת סוף [[שנות השמונים]] הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים, והחיל אותה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הוועדה.<ref>{{הערה|1=בג"ץ 595/88 '''שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א''', פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. בית המשפט השתמש בתוכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו. </ref>}}

מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית<ref>{{הערה|1=[[גדי טאוב]], '''המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל''', תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997 </ref>}}, התרחשה תפנית בלתי צפויה<ref>{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי-גן''', עמ' 498-499</ref>}} ומשמעותית בפסיקת בית המשפט העליון. נראה כי בית המשפט שינה באופן משמעותי את גישתו בפוסקו בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותוכנית האינטגרציה. אם קודם לכן הפגין בית המשפט מחויבות בלתי מסוגיית למדיניות האינטגרטיבית של הממשלה, השתרשה התחושה כי בית המשפט עבר מהפך אידאולוגי - מאז שנות התשעים סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו כך שמבחינה אמפירית ניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.<ref>{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 499-504</ref>}}

דווקא בבתי המשפט המחוזיים בישבם כבתי משפט לעניינים מנהליים, ניכרת מגמה שונה בפסיקה. עתירות רבות המוגשות לספם נדחות בנימוקי חשיבות האינטגרציה<ref>{{הערה|1=ראה עת"מ (י-ם) 304/01 '''שלם נ' עיריית ירושלים''' (לא פורסם, פס"ד מתאריך 14.02.02). כמו כן בש"א (ב"ש) 4567/02 '''בר נ' ראש עיריית אופקים''' (לא פורסם) - מתוך דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 504. עת"מ (י-ם) 1320/03 '''אלקלסי נ' עיריית ביתר עילית''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 21.06.04), עת"מ (חי') 1334/05 '''אדות נ' משרדת החינוך''' (לא פורסם, ניתן ב-23.10.05) עת"מ (חי') 1292/03 '''אפרת נ' תירוש''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 24.05.2004), עת"מ (י-ם) 241/06 '''האגודה לזכויות האזרח נ' משרד החינוך והתרבות''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 26.04.2006).</ref>}} וגיבוי מדיניות השלטון המקומי. אין זה ברור אם תופעה זו נוצרת כתוצאה מכך ששופטי בתי המשפט המחוזיים מרגישים מחויבים לפסוק לפי ההלכה המוצהרת של בית המשפט העליון (שהייתה ועדיין יישום תוכנית האינטגרציה) או שעקב חוסר נכונותו של בית המשפט העליון לפסוק באופן גלוי ומוצהר על המדיניות הרצויה, ואולי חוסר יכולתו לעשות כן, מרגישים שופטי בתי המשפט המחוזיים חופשיים לפסוק על פי צו מצפונם וייתכן כי עולה כאן מחלוקת אידאולוגית.