אמנת שנגן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ added Category:מכס using HotCat
OfekBot (שיחה | תרומות)
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
שורה 12:
מאז יישום ההסכם בוטלו עמדות ביקורת הגבולות בין המדינות החברות, ולעתים קרובות אף נהרסו וסולקו. התנועה במכוניות אינה נעצרת בגבול, ואין יותר בדיקת דרכונים או תעודות-זהות במעבר בין מדינות - בין אם ביבשה, בים או באוויר. אזרחים של מדינות מחוץ לאירופה המבקרים באירופה כתיירים וזקוקים לוויזה כדי להיכנס לאזור שנגן, צריכים לקבל רק ויזה אחת ("ויזת שנגן") התקפה לכל מדינות ההסכם, שאותה עליהם לבקש משגרירות המדינה הראשונה שאליה הם מתכוונים להיכנס. ויזה זו מאפשרת להם לבקר בכל מדינות אזור שנגן ללא הפרעה. במקרים יוצאי-דופן ניתן להגביל ויזה כזו כך שתהיה תקפה רק לכמה מהמדינות באזור, אולם מקרים כאלה הם נדירים.
 
אזרחי מדינות מחוץ לאיחוד האירופי שיש להם אישור-שהייה באחת ממדינות שנגן רשאים להיכנס לכל אחת מהמדינות האחרות ולשהות בהן עד שלושה חודשים.<ref>{{הערה|1=סעיף 21 באמנת שנגן.</ref>}} כדי לשהות באחת המדינות תקופה ארוכה יותר עליהם לקבל אישור-שהייה ממדינה זו. אזרחי חוץ שיש להם אישור למגורים ארוכי-טווח באחת ממדינות שנגן רשאים, בנסיבות מסוימות, להתגורר במדינות אחרות החתומות על האמנה.<ref>{{הערה|1=[http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/site/en/oj/2004/l_016/l_01620040123en00440053.pdf הוראת מועצת האיחוד האירופי בעניין מעמדם של אזרחי מדינות שלישיות בעלי אישור מגורים לטווח ארוך], ינואר 2004.</ref>}}
 
אמנת שנגן לא רק שמסירה את ביקורת הגבולות בין המדינות החברות, אלא היא גם קובעת כי על החברות לתאם את ביקורת הגבולות החיצונית שלהן (כלומר, כלפי מדינות שאינן חברות בהסכם). פרטים לגבי מערך ביקורת הגבולות, פיקוח על הגבולות והתנאים הנדרשים כדי להתיר לאדם להיכנס לאזור שנגן, מתוארים בפרטי-פרטים בתקנת האיחוד האירופי בשם "קוד גבולות שנגן".<ref>{{הערה|1=[http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/site/en/oj/2006/l_105/l_10520060413en00010032.pdf הטקסט המלא של הקוד] (באנגלית).</ref>}} ספציפית, סעיף 7 של הקוד קובע כי כל אדם הנכנס אל אזור שנגן מן החוץ עובר בדיקה מינימלית, הכוללת את וידוא זהותו על סמך מסמך מזהה, ואילו אזרחי מדינות-שלישיות חייבים לעבור בדיקה מקיפה יותר, הכוללת גם את כל הדרישות לכניסה: מסמכים, ויזה, סטטוס תעסוקתי, אמצעי מימון, שיקולים ביטחוניים וכיוצא בזה.
 
על-פי תקנות שנגן (סעיף 45), נדרשים בתי-מלון ובתי-אירוח אחרים לנהל רישום של שמות האורחים, וכן אזרחות ומספר תעודת זהות או דרכון של אורחים זרים.
שורה 71:
* [[גרינלנד]] ו[[איי פארו]] השייכות ל[[דנמרק]] רשמית אינן כלולות בהסכם, אך משולבות בו: נוסעים בין מדינות אלו ואזור שנגן פטורים מביקורת דרכונים, אך אינם כלולים בחוקי האיחוד האירופי לתנועה חופשית של סחורות ואנשים.
* העיר [[ליביניו]] ב[[איטליה]] הינה שטח דיוטי-פרי (ללא מיסים) ולפיכך שומרת על בדיקות [[מכס]] ומשמר גבול.
* [[הר אתוס]], אזור אוטונומי ואתר דתי חשוב ב[[יוון]], קיבל פטור מיוחד מאמנת שנגן, המאפשר לו לשמור על האיסור המסורתי על כניסת נשים לתחומו.<ref>{{הערה|1=[http://www.greekembassy.org/Embassy/content/en/Article.aspx?office=1&folder=321&article=8105 דיווח באתר שגרירות יוון בארצות הברית], 2001.</ref>}}
 
==לא חתמו על ההסכם==
שורה 79:
*[[אנדורה]] לא הצטרפה לאזור שנגן, ומעברי הגבולות בינה לבין שתי שכנותיה, צרפת וספרד, נשארו על כנם. על פי רוב אזרחים מחוץ לאיחוד שברשותם ויזת שנגן בתוקף רשאים להיכנס למדינה מצרפת או מספרד מבלי לעצור לביקורת במעבר הגבול.
===בריטניה ואירלנד===
[[הממלכה המאוחדת]] ו[[אירלנד]] הן שתי החברות היחידות באיחוד האירופי שלא חתמו על אמנת שנגן: שתיהן קיבלו אישור לבחור שלא להצטרף לאמנה (באנגלית '''opt-out'''). בין בריטניה ואירלנד יש "אזור נסיעה משותף" ללא ביקורת גבולות; לפיכך אירלנד אינה יכולה להצטרף לאזור שנגן בלי לבטל את ההסכם עם בריטניה, מה שיחייב ביקורת בגבול היבשתי בינה לבין [[צפון אירלנד]], שהיא חלק מהממלכה המאוחדת. בריטניה, מצידה, אינה מראה סימנים כי רצונה לוותר על מערכת ביקורת הגבולות הלאומית שלה. ב-1999 ביקשו הממלכה המאוחדת ואירלנד להצטרף לכמה מהתקנות הכלולות בהסכם שנגן, והבקשה אושרה ב-[[29 במאי]] [[2000]] על ידי [[מועצת האיחוד האירופי]].<ref>{{הערה|1=[http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/LexUriServ.do?uri=CELEX:32000D0365:EN:HTML טקסט ההחלטה] (אנגלית)</ref>}} לפיכך, שותפות בריטניה ואירלנד בהחלטות המועצה הנוגעות לשיתוף-פעולה משטרתי, אבל לא בתקנות הנוגעות ל[[מקלט מדיני]], ויזות וביקורת גבולות.
 
אי-רצונה של ממשלת בריטניה להצטרף לאמנת שנגן ספג ביקורת מצד [[בית הלורדים]], שהאשים את הממשלה בהכשלת המאבק נגד פשיעה בינלאומית, כיוון שלבריטניה אין גישה למאגרי המידע של '''מערכת המידע של שנגן''' (Schengen Information System או SIS), הכוללת מידע על בני-אדם בעלי עבר בעייתי.