בדיקת חמץ – הבדלי גרסאות

מדין ה[[תורה]] אסור שיהיה ברשות האדם חמץ בפסח, כפי שנאמר: {{הדגשה|מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'|שמות יג ז|ספר שמות, פרק י"ג, ז'}}, ובפסוק נוסף: {{הדגשה|שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּ'''בָתֵּיכֶם'''.|שמות יב יט|ספר שמות, פרק י"ב, י"ט}}. כמו כן התורה מצווה על האדם "להשבית" את החמץ שברשותו לפני הפסח: {{הדגשה|אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.|שמות יב טו|ספר שמות, פרק י"ב, ט"ו}} (ה"יום הראשון" הוא [[ערב פסח|ערב הפסח]], [[י"ד בניסן]] לפני הצהרים). למרות [[מצוות]] אלו, נאמר ב[[תלמוד בבלי|תלמוד]]<ref>{{הערה|1=פסחים ד ב.</ref>}} שבדיקת חמץ אינה חובה [[דאורייתא|מן התורה]], שכן ניתן לקיים מצוות אלו באמצעות 'ביטול' (ביטול חמץ הוא הכרזה כי האדם רואה בחמץ שברשותו דבר בטל וחסר ערך, כעפר הארץ). רק כאשר לא נעשה נעשה 'ביטול', חובת הביעור הפיזי היא מן התורה, ואף מצוות הבדיקה היא מן התורה.

אך כמה [[ראשונים]]<ref>{{הערה|1=כגון [[רבנו נסים]] בפירושו על [[הרי"ף]], בתחילת [[מסכת פסחים]].</ref>}} מבהירים, שאף שניתן [[מדאורייתא]] לבער את החמץ על ידי ביטולו, תיקנו חכמים שיש לבער את החמץ אף באמצעות [[בעירה|ביעורו הפיזי]]. שני טעמים נתנו לתקנה זו: האחת, שמא יהיו אנשים שביטול חמצם לא היה בלב שלם, ויעברו על איסור [[חמץ#איסור חמץ בפסח|בל יראה ובל ימצא]]. השנית, שמא תוך כדי הפסח ימצא אדם חמץ ויאכלנו. ולמרות שברוב [[איסור מדאורייתא|איסורי התורה]] לא מופיע שהאדם צריך לבערם מביתו שמא יבוא לאכלם, אך חמץ שונה משאר האיסורים בכך שהאדם רגיל לאוכלו כל השנה, ולכן גדל החשש שמא יבוא לאכלו.<ref>{{הערה|1=תוספות מסכת פסחים ב,א, דיבור המתחיל "אור".</ref>}}

{{ש}} יש אף המדגישים כי עיקר כוונת התורה - '''בבדיקה ובביעור הממשי''' של החמץ, ולא בביטול.<ref>{{הערה|1=רבנו [[מנחם המאירי]] פסחים ב,א.</ref>}}

לעומת התלמוד הבבלי, ה[[תלמוד ירושלמי|תלמוד הירושלמי]] סומך את מצוות בדיקת החמץ על פסוק מהתורה: "ושמרתם את המצות - אם אינו עניין לאכילת מצה תנהו עניין לביעור חמץ" (הירושלמי אף מסמיך את זמן הבדיקה למקרא).<ref>{{הערה|1=ירושלמי, פסחים פ"א ה"א.</ref>}}

'''להלכה''', חובה לנקוט בשתי הדרכים: ביעור (כולל בדיקה) וביטול.<ref>{{הערה|1=[[תלמוד בבלי]] [[מסכת פסחים]] ו,ב.</ref>}}

הבדיקה צריכה להיעשות לאור הנר, משום שבאמצעותו ניתן לראות היטב 'בחורים ובסדקים'.<ref>{{הערה|1=[[משנה]] [[מסכת פסחים]] א,א; [[תלמוד בבלי]] פסחים ח,א.</ref>}} בנוסף דרשו חכמים מן הפסוקים שחיפוש טוב נעשה באמצעות נר, ככתוב: {{הדגשה|אחפש את ירושלים '''בנרות'''.|צפניה א יב|ספר צפניה, פרק א', י"ב}}

גם מי שבודק ביום - כגון ששכח לבדוק בלילה - לא בודק לאור השמש, מכיוון שאורה אינו מגיע למקומות המוסתרים. עם זאת, ניתן לבדוק לאור החמה במקומות לא מקורים או בעלי שלושה קירות, או ישירות מול החלון, כיון ששם אור השמש חזק דיו. למרות ההלכה שיש לבדוק את החמץ לאור הנר, קבעו הפוסקים בזמננו שניתן בעת הצורך, לבדוק ב[[פנס]] חשמלי. הלכה זו מיושמת בעיקר בבדיקת חמץ במקומות המועדים ל[[דליקה]], אך במקרה כזה צריך תחילה להדליק נר לברך על הבדיקה ולחפש מעט, ואחר כך להמשיך עם הפנס.<ref>{{הערה|1=פסקי הרב מרדכי אליהו (סעיף טו) http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=746</ref>}}

מנהג רווח הוא להניח כמה חתיכות של חמץ<ref>{{הערה|1=המנהג, על פי ה[[אר"י]], הוא להניח עשר חתיכות.</ref>}} בכמה מקומות בבית. נהוג לומר שטעם הנחת הפתיתים הוא כדי שברכת הבודק לא תהיה [[ברכה לבטלה]] אם לא ימצא כלל חמץ. אך לדעת רוב הפוסקים גם אם לא מניחים חמץ ולא נמצא כלל חמץ בבדיקה - עדיין הברכה אינה לבטלה, כיון שהברכה היא על הבדיקה והחיפוש, ולא על המציאה. אלא טעם המנהג הוא כדי שישאר חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שאמרו כי בזכות החבאת הפתיתים לא יכשל הבודק בבדיקתו, ויבדוק כהוגן.{{הערה|חק יעקב, תלב, יד}}