חוות סג'רה – הבדלי גרסאות

 

==הקולקטיב החקלאי==

 

את מנהלי הקולקטיב בחרו חבריו באופן שוויוני. המנהלים קיבלו שכר זהה לשאר החברים ועבדו ככולם. הצלחת הקולקטיב השפיעה על [[ארתור רופין]] לתמוך בהקמת הקומונה ב[[אום ג'וני]].

ב-[[1909]] התארגנה קבוצת פועלים נוספת בחוות סג'רה, מאנשי ארגון בר-גיורא, והקימה את [[לגיון העבודה]]. קבוצת הלגיון החזיקה מעמד כשנה אחת, ובמהלך השביתה בחוות סג'רה התפרקה עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים.

 

 

החווה הביאה על חברת יק"א הפסדים כספיים אשר גרמו לה למכור את החווה ל[[נטעים (אגודה)|"אגודת נטעים]]". בקיץ 1913 נחתם בראשי פרקים חוזה בין יק"א ואגודת נטעים למכירת 7910 דונם, אשר כמחציתם היו נטועים [[שקד]]ים, [[זית]]ים ו[[אקליפטוס]]ים, ביחד עם מבני החווה. נטעים ביקשה להקצות חלק מהשטח להרחבת המושבה ובשאר להקים מטעים שימכרו לרוכשים פרטיים. כבר בסוף שנת 1913 החל לפעול מרכז הנטיעות של נטעים בסג'רה. בתחילת העבודה הועסקו על ידי נטעים 40 פועלים יהודים ועשרה ערבים ובהמשך עלה מספר הפועלים היהודים ל-67 ומספר הפועלים הערבים ל-15. בתחילת 1914 דרשו פועלי העלייה השנייה, בגלל המצב הביטחוני באזור [[הגליל התחתון]] שהאגודה תעסיק יהודים בלבד ובעקבות סירוב האגודה הכריזו על שביתת פועלים. מצד ההנהלה עלו טענות שהפועלים השובתים השחיתו ציוד של החברה, איימו על מנהל החווה ואף היכו את אחד המשגיחים, טענות שהוכחשו על ידי הפועלים{{הערה|יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, '''בשבילי התחייה''', אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 65}}. השביתה לא הצליחה לשנות את מדיניות החברה, ולכן רובם עזבו{{הערה|{{דבר|חיים שורר|סג'רה|1962/09/28|00204}}}}.