קול ציון הלוחמת – הבדלי גרסאות

[[ירושלים]] הייתה העיר שבה נעשה הניסיון המעשי הראשון להפעיל את התחנה. שני מהנדסים, עולים חדשים מצ'כוסלובקיה, בנו משדר מאולתר – מזוודה בגודל של מטר על מטר ועשרים ס"מ. למפקד האצ"ל במחוז ירושלים, [[חנוך קלעי]], היה הכבוד להיות הקריין הראשון והוא כתב את התמליל. מי שהחליפו בתפקיד היה [[יעקב אליאב]], פעיל באצ"ל ואחד ממייסדי הלח"י. השידור הניסיוני התרחש מגג ביתו של אחד מפעילי האצ"ל. המיקום נבחר בשל גובהו ואנטנת הרדיו החיצונית הייתה אמורה לשמש כאנטנה לתחנת השידור, אבל לאכזבתם הרבה של הפעילים – איכות האנטנה הייתה ירודה והשידור נקלט ברדיוס של 400 מטרים בלבד. אחרי ניסיון נוסף מבית אחר בעיר, הועברה התחנה לשכונת רחביה בירושלים, לניסיון נוסף, שהתברר כמוצלח. גם ניסיון נוסף הוכתר כמוצלח ולאחר זמן מה, התחנה הועתקה לת"א.‏‏<ref name{{הערה|שם="avishay1">|1=‏‏‏שאול אבישי, מערכת התעמולה של האצ"ל: תכנים ושיטות 1931-1948, האוניברסיטה העברית, 2002‏</ref>}}

באוגוסט 1938, למרות שהמכשיר הוכנס לתוך מזוודה קטנה והוגדר כפרימיטיבי, התחנה הייתה מוכנה לשידור. הפעלתה של תחנת השידור הייתה כרוכה בסכנה גדולה מאוד: קיום התחנה הפרו-יהודית, ממש מתחת לאפם של הבריטים לוותה בחשש גדול שמא מפעיליה ייתפסו וייעצרו. תחנת השידור יכולה הייתה לפעול במקום אחד רק לתקופה קצרה מהחשש פן הבריטים ייעלו על מקור הפעלתה. בהתרגשות גדולה והמון תקוות, התקיים השידור הראשון ב-2 במרץ 1939, מדירתו של אחד הפעילים, בנימין גורביץ-גור, סמוך לפתח תקווה. הקריינית, [[אסתר רזיאל-נאור]], קיבלה לידיה את תמליל השידור הראשון, כאשר ברקע, שרק גורוביץ-גור את אות התחנה לפי הלחן של אברהם שטרן-יאיר לשיר [[חיילים אלמונים]]. כשניתן האות, קראה רזיאל נאור: “הלו! הלו! קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת, תחנת הרדיו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל! ברגע היסטורי זה, כשגורמים חיצוניים שונים מתנקשים בזכויותינו, מודיע הארגון הצבאי הלאומי בא"י בשם העם כולו, שהוא לא יוותר לעולם על מולדתו". ‏‏<ref name{{הערה|שם="avishay2">|1=שאול אבישי, תעמולה במחתרת, ראובן, 2008</ref>}}

כל שידור הסתיים בהמנון של האצ"ל – החיילים האלמוניים. מיד לאחר השידור, "פורקה החבילה" כאשר כל אנשי התחנה הלכו בנפרד לדרכם כדי לא לעורר חשדות מיותרים. השידור כלל בדרך כלל שני חלקים: החלק הראשון סקר מבחינה חדשותית את המאורעות העכשוויים. כמו כן, הייתה גם סקירה פוליטית, פרשנות מדינית והועלו מעל גלי האתר קטעי עיתונות נבחרים. בחלק השני של השידור, סוקרו ידיעות רשמיות מטעם מפקדת האצ"ל. מחלקת ההסברה של הארגון עבדה שעות נוספות במקביל לעבודתה של תחנת השידור והפיצה כרוזים קצרים שקראו לציבור להאזין בשעות המסוימות בהן שידרה התחנה.‏‏ ‏‏<ref name{{הערה|שם="moses">|1=‏‏משה (מוסקה) שטיין, הקונצרט במחתרת, ברית חיילי האצ"ל, 1993‏‏</ref>}} עם הזמן שחלף, קהל המאזינים של קול ציון הלוחמת הלך וגדל והמטרה – ליכוד כל הכוחות היהודיים תחת תנועה לאומית אחת, התקרבה להשגתה.

בשל פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], הנטייה הקרב אנשי האצ"ל הייתה להפסיק את השידורים בתחנה נגד התעמולה הבריטית, זאת בשל המערכה נגד הנאצים. הארגון עצמו הפסיק פעולותיו נגד גורמי צבא בריטיים בארץ כדי שלא לפגוע במאמץ המלחמתי נגד [[גרמניה הנאצית]]. בנוסף הכריז האצ"ל על הפסקת נשק חד צדדית ודרש מעל גלי האתר לשחרר את כל האסירים הפוליטיים היהודים. [[אברהם שטרן (יאיר)]] שהתנגד להפסקת האש החד צדדית מבלי לקבל תמורה פוליטית כלשהי, פילג את האצ"ל עם הקמתו של הלח"י - דבר אשר גרר את הפסקת השידורים, [[איתן לבני]] תיאר זאת: "קול ציון הלוחמת החלה לשדר בשנת 1939 ופעלה עד לפילוג באצ"ל בקיץ [[1940]]. בשנת [[1942]] חודשו שידוריה לסירוגין". ‏‏<ref>{{הערה|1=‏‏איתן לבני, המעמד, מבצעים ומחתרת - סיפורו האישי של מפקד המבצעים של האצ"ל, עידנים וספרי ידיעות אחרונות, 1987‏‏</ref>}} במהלך הפילוג, אחד הטכנאים בתחנה, אליעזר סירקיס שהלך בעקבותיו של אברהם שטרן ידע היכן הוחבא המשדר, לקח אותו והעבירו ללח"י. היה צורך בבנייה של משדר חדש וקול ציון הלוחמת שהחלה לשדר ב-1939 השתתקה אחרי שנה אחת בלבד.<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}} השידורים חודשו שנתיים לאחר מכן, כשביישוב היהודי הבינו את גודל הזוועות המתחוללות ברחבי [[אירופה]] כלפי אחיהם היהודים.

החדשות בדבר רציחות המוני היהודים ברחבי אירופה, החלו מטפטפות גם לאוזני היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי 1942. עם הישמע הזוועות הנוראיות, קיוו ביישוב כי השלטונות הבריטיים יקלו על תנאי העלייה לארץ אך לא כך היו והאחרונים מצדם, שבו למדיניות [[הספר הלבן השלישי|הספר הלבן]]. האצ"ל, ראה חובה מוסרית עליונה לצאת בקריאה עולמית נגד רדיפתם של היהודים ולהבאתם ארצה של ניצולי [[השואה]] ל[[ישראל]]. בדצמבר 1942, שידרה קול ציון הלוחמת: "ביום אבל הלאום, בעצם ימי חורבנו הגדול, קורא הנוער העברי לעמו ולאומות העולם – אל תכסו על הדם! יהדות אירופה מובלת לטבח המוני אשר לא היה עוד כמוהו בתולדות עם ישראל...אלמלא האדישות היה חלק ניכר של יהדות אירופה ניצל מכליה... על חידוש מסורת גאולת הדם, לנקום בגרמנים ה' אלוהי צבאות ישראל, אל קנא ונקם, יהיה בעזרנו, אמן!".<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}}

בשידור אחר, הופנה הכעס הרב כלפי המשטר הבריטי שהתעלם משואת היהודים באירופה והתעקש לא להקל בתנאי העלייה: "בפרוץ המלחמה הכריז עם ישראל על לויאליות כלפי ממשלת בריטניה, כדי לעזור לה במיגור אויב העולם וישראל... בריטניה הגדולה התכחשה לידידות זו... עם ישראל לא ישכח את הבגידה..."<ref name{{הערה|שם="avishay2" />}}. במקביל, החליטה מפקדת האצ"ל לחדש את מערכת התעמולה נגד השלטון הבריטי בארץ ולהפעיל שוב, את קול ציון הלוחמת ביתר שאת. עבודת בניית המשדר החדש בוצעה בחשאיות בדירתה של אסתר רזיאל נאור בת"א. ב-4.2.1944 שודרה הכרזת המרד נגד שלטון הבריטים בארץ ישראל – האצ"ל הבין כי על הארגון לעשות כל שביכולתו להתקומם ולעמוד מול הבריטים עד לגירושם מהארץ.<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}}

במהלך חודש ימים מרגע חידוש השידורים, הבריטים עשו הכל כדי לעלות על עקבותיהם של מפעילי התחנה. רוב הניסיונות לא העלו דבר אבל ב-2.3.1944 האצ"ל וקול ציון הלוחמת ספגו מכה קשה. ביתה של [[אסתר רזיאל-נאור]] בת"א, ממנו חודשו השידורים, הוקף באישון לילה על ידי חיילים ושוטרים בריטים. לאחר חיפוש שביצעו בביתה, מצאו את המשדר ואסתר ובעלה, יהודה נאור, נעצרו. אסתר נשלחה לבית המעצר בבית לחם ובעלה עבר בכמה בתי מאסר עד אשר הוגלה למעצר באפריקה. ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, ומי שמונה למפקד האצ"ל ב-1943, [[מנחם בגין]], תיאר את לכידת קול ציון הלוחמת בידי הבריטים: "אחד האמצעים החשובים בהסברתנו, הייתה תחנת השידור שלנו... התחלנו מכישלון כפול. היא נתפסה בגלל אי זהירות בביתה של אסתר רזיאל". ‏‏<ref>{{הערה|1=‏מנחם בגין, המרד - זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, אחיאסף, 1950‏</ref>}}

האצ"ל לא נשאר חייב וכתגובה תכנן להשתלט על תחנת השידור הממשלתית הבריטית ב[[רמאללה]] שבבעלותה היה משדר רב עוצמה. המטרה הייתה לשדר לא רק לאנשי היישוב אלא בעיקר ליהודי הגולה כדי להפיץ את דבר המרד וכדי לקרוא לכל יהודי הגולה להגיע לארץ ישראל. הפעולה הצבאית בפיקודו של מפקד היחידה המבצעית של הארגון, [[איתן לבני]], הוגדרה בהצלחה אבל אף אחד באצ"ל לא לקח בחשבון את האפשרות הלא סבירה שבתחנה לא יימצא מיקרופון, דבר שאכן קרה ולמורת רוחם של אנשי הארגון – המנשר אותו כתב [[מנחם בגין]] לא הושמע מעל גלי האתר.<ref name{{הערה|שם="moses" />}}

לאחר האכזבה הגדולה מכישלון המשימה הבינו באצ"ל כי הארגון חייב לבנות משדר גדול ומשוכלל שישמש לא רק כתחנת שידור שתכסה חלק נרחב מהארץ אלא שתוכל לקשר בין המחוזות למרכז הארגון.<ref name{{הערה|שם="avishay2" />}} הדרך להשיג את החלקים לבניית המשדר החדש הייתה להגיע אל חברי הארגון ששרתו בתפקידי אפסנאות ובעלי גישה למחסני הצבא הבריטי. לאחר מספר פעולות איסוף חשאיות של הפעילים, כל האביזרים הועברו למעבדה בה נבנו עם הזמן מספר משדרים. השידורים חודשו באופן סדיר החל מ-12.6.46 כשהאחראי לתחנה מטעם המפקדה הוא דוד טהורי, שהיה גם הקריין.<ref name{{הערה|שם="moses" />}} והפעם, לא כבעבר, פעלה התחנה בזמנים קבועים בשבוע. אחרי העבודה הטכנית הנהדרת, לרשות קול ציון הלוחמת עמדו עשרה משדרים בעלי עוצמה ואת קולה ניתן היה לשמוע בחו"ל – עיתונאים, אנשי תקשורת וכמובן יהודי הגולה. התחנה המחתרתית שאורגנה מחדש הייתה מסודרת, מתקדמת ומשוכללת הרבה יותר מבעבר. בתחנה אוישו רוב בעלי התפקידים בהם קריינים, טכנאים, אחראים לפרסום ואפילו ומאבטחים.<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}}

במפקדת האצ"ל, חיפשו פתרון שיתריע את הבריטים מניסיונות צפויים לפשוט על התחנה. לפי הצעתו של מנחם בגין, פורסמה הודעה בכתב בה נאמר: "אם קול האמת של קול ציון הלוחמת יושתק – יושתק גם קול השקר של תחנת השידור הממשלתית".<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}}

אזהרה זו לא הועילה ולפיכך ב-26.6.1946 פרסם האצ"ל אזהרה נוספת, תקיפה יותר: "כל ניסיון להוציא מידינו את תחנת השידור שלנו יעלה בדם, בדם רב".<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}}

בתחילת 1947, נבנתה תחנת שידור מרכזית ברחוב בן יהודה בת"א שכללה משדר 200 וואט. מפעילי התחנה הוציאו הודעה בדבר הפרעות הבריטים לשידור וברגע שהפרעות אלו מתחילות יש לעבור מיידית לתדר שונה שייקבע מראש. למורת רוחם של הבריטים, המכשירים בהם השתמשו היו מכוונים לתדרים קבועים מבלי יכולת לשנותם ולכן ברגע שתדר התחנה שונה, הם נותרו חסרי אונים.<ref name{{הערה|שם="avishay2" />}}

לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות ב[[כ"ט בנובמבר]] 1947, בדבר סיומו של המנדט הבריטי בארץ והקמתם של שתי מדינות, ליהודים ולערבים זו לצד זו, האצ"ל החל עולה ועולה יותר מהמחתרת. במקביל גם שידורי קול ציון הלוחמת עלו דרגה. החשיפה היתרה התבטאה בהרחבת השידורים ובקיבוע התוכניות. בשנה האחרונה בה שידרה מעל לגלי האתר, הפעילה קול ציון הלוחמת את התוכנית: "קול ציון הלוחמת לנוער" אשר שידרה תכנים מיוחדים לבני הנוער בהנהלתה של חברת האצ"ל, שולמית כצנלסון. כצנלסון כתבה לתוכנית גם את ה[[תסכית]] "שנים עשר הענבלים" לזכרם של 12 עולי הגרדום.<ref name{{הערה|שם="avishay2" />}}

למרות כל הקשיים ומאבק הבריטים בהפעלת התחנה מאז שהוקמה ב-1939, התחנה ככלי תעמולה הוכיחה את יעילותה. המאמצים שהשקיעו כל הצדדים, הבריטים שניסו להפריע ולבטל את השידורים והיהודיים שניסו להעביר את מסרם, מלמדים כמה הייתה חשובה התעמולה בשידורי התחנה.<ref name{{הערה|שם="avishay1" />}} עם חלוף השנים מאז הקמתה, קהל המאזינים של התחנה הלך וגדל ואיתו גדלה תחושת ההשתתפות מעשית במאבק על חופש משלטון זר.

ב-14.5.1948 התקיים השידור האחרון של קול ציון הלוחמת: מפקד האצ"ל, [[מנחם בגין]] נשא נאום לאומה בו הודיע על פירוק ארגון המחתרת והפיכתו למפלגה פוליטית. את דבריו סיים בגין בקריאה: "גור אריה יהודה, למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לניצחון".<ref name{{הערה|שם="moses" />}}