פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
'''משבר מניות הבנקים''' היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת [[1983]] והביא ל[[הלאמה|הלאמת]] [[הבנקים בישראל|הבנקים הגדולים בישראל]], וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור ב[[מניה|מניות]] הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".
 
משבר מניות הבנקים ב-1983 היה לדברי [[דוד קליין]], "שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה על ידי הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות‏‏".<ref>{{הערה|1=‏דוד קליין, [http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/neumim/neum136h.htm על משבר מניות הבנקים ב-1983] באתר [[בנק ישראל]]‏</ref>}} המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים ל[[ויסות שערי ניירות הערך קודם למשבר מניות הבנקים בישראל|ווסת את שערי מניותיהם]] תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד)‏‏<ref>{{הערה|1=‏ראו ההיסטוריה של שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה לניירות ערך בתל אביב‏</ref>}}.
 
על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן. נראה שהחל בכך בשעתו [[בנק הפועלים]] ושני הבנקים האחרים ([[בנק לאומי לישראל|לאומי]] ו[[בנק דיסקונט לישראל|דיסקונט]]) הלכו בעקבותיו. החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם.}}
 
אחרי [[בנק הפועלים]], הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו ב[[הבורסה לניירות ערך|בורסה לניירות ערך]]‏‏ (למעט [[הבנק הבינלאומי הראשון]]). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם)‏‏<ref name{{הערה|שם="הערה_א">|1=‏ראו דו"ח ועדת בייסקי‏</ref>}}. בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה‏‏<ref name{{הערה|שם="הערה_א" />}}, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד‏‏<ref>{{הערה|1=‏ראו היסטוריה של שערי מניות הבנקים כנ"ל</ref>}}, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות [[תשואה]] נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים ([[מנוף פיננסי]]). גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון [[איגרת חוב|אגרות חוב]] [[הצמדה|צמודות]] שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ‏‏<ref>{{הערה|1=‏ראו נתוני התשואה לפדיון של אג"ח ממשלתי בכל העיתונים הכלכליים דאז וכן שיעורי השינוי של מחירי אגרות החוב ושל שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה‏ לניירות ערך בתל אביב ובכל העיתונים הכלכליים של התקופה</ref>}}).
 
מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן [[מטבע זר]]. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-[[6 בספטמבר]] [[1983]] הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים ל[[פשיטת רגל]], משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שה[[בטוחה|בטוחות]] לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע [[אפקט דומינו]] זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת [[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|הבורסה]]. השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.
 
==הגורמים למשבר==
מדיניות הגורמים במשק לוויסות שערי מניות הבנקים, שהביאה למשבר מניות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני "ועדת בייסקי" ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק. די אם נציין, כי בתקופה הרלוונטית, התחלפו ארבעה שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.<ref>{{הערה|1=שרי האוצר : [[יהושע רבינוביץ]], [[שמחה ארליך]],[[יגאל הורביץ]] ו[[יורם ארידור]]. נגידי בנק ישראל: [[משה זנבר]], [[ארנון גפני]] ו[[משה מנדלבאום]]</ref>}} ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.
 
{{ציטוט|תוכן=אולם האמת לאמיתה טמונה בעיקר במסמכים, באמירות, במעשים ופעולות כפי שאלה זכו לתיעוד כזה או אחר בתקופת ההתרחשויות עצמה. לאחר זמן אפשר שנשתכחו דברים אצל עדים שאינם בעלי נגיעה בעניין, שעה שנתבקשו, לאחר שנים, לספר את הידוע להם בעניין זה או אחר שלא נשתמר בתודעתם.
באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. '''הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים''' . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.
 
תגובת בנק לאומי לקביעת בית המשפט הייתה כי "מסיבות שונות, תמכו [[ממשלת ישראל]] ו[[בנק ישראל]] בנהירת הציבור אל מניות הבנקים"<ref name{{הערה|שם="leumi">|1='''לאומי 100 שנה''', [[תל אביב]], [[2003]], עמוד 87</ref>}}.
 
===אוצר המדינה===
 
===הבורסה לניירות ערך===
[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב]] המליצה <ref>{{הערה|1=בתסקיר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מיום 18.8.78</ref>}}להקים גופים אשר יהיו מוכנים לקבל על עצמם "לעשות שוק" בניירות ערך. הנהלת הבורסה סברה כי יהיו סוחרים שיהיו מוכנים להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר. אם יקבעו [[עושה שוק|עושי שוק]] בניירות ערך יוכלו אלה לפעול בהתאם לנהוג בבורסות של [[הבורסה לניירות ערך בלונדון|לונדון]] ו[[הבורסה לניירות ערך בניו יורק|ניו יורק]]. מנהל הבורסה הגדיר את מושג הוויסות כך: "התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".
 
בפועל, בתקופה שקדמה למשבר ואולי גם לאחריו, לא רק במניות הבנקאיות, מילאו תפקיד זה גורמים קיימים בבורסה לניירות ערך. רק שתפקידם לא מוסד כמקובל בבורסות לניירות הערך בארצות המפותחות.
 
==ועדת בייסקי==
בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו החליטה [[הוועדה לענייני ביקורת המדינה]] של הכנסת, בינואר 1985, על הקמת [[ועדת חקירה ממלכתית]]. לראשות הוועדה מונה [[משה בייסקי]] - שופט בית משפט העליון והשתתפו בה השופט [[ורדימוס זיילר]] והפרופסורים זאב הירש - ניהול בינלאומי<ref>{{הערה|1=[http://www.lahav.ac.il/Teachers/LecturerDetails.asp?LecturerID=60 אוניברסיטת תל אביב]</ref>}}, מרשל סרנת - מינהל עסקים והשקעות ו[[דניאל פרידמן]] - משפטים. באפריל 1986 הגישה ועדת בייסקי את מסקנותיה.
 
הוועדה הגיעה למסקנה כי המשבר באוקטובר 1983 נבע באופן ישיר וברור מוויסות המניות. הוועדה הצביעה על העבירות הפליליות שלכאורה בוצעו במהלך הוויסות:
 
==משפט הבנקאים==
[[היועץ המשפטי לממשלה]], [[יוסף חריש]], החליט כי די בהדחתם של ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה ל[[בג"ץ]] <ref>{{הערה|1=[http://web.archive.org/20051102092442/www.urign.co.il/stock.htm בג"ץ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה]</ref>}} וזה החליט להפוך החלטה זו וקבע:
{{ציטוט|תוכן=החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. אנו מחזירים העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן אנו מורים, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטלה. לאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון, על היועץ המשפטי לממשלה לשוב ולעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון, ולהחליט האם יש בו חומר ראיות לכאורה להעמדתם של רואי החשבון לדין.|מקור=בג"ץ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה}}
 
בשנת [[1990]] הועמדו ראשי הבנקים וחמישה [[רואה חשבון|רואי חשבון]] ל[[דין פלילי]] בבית המשפט המחוזי בירושלים, והם נמצאו אשמים בעבירות שונות על ידי השופטת [[מרים נאור]] ‏‏<ref>{{הערה|1=‏ת"פ 524/90 מדינת ישראל נגד בנק לאומי ואחרים, ניתן ב-10.4.1994‏‏</ref>}}. מרבית המורשעים ערערו על הרשעתם ל[[בית המשפט העליון]]‏‏<ref>{{הערה|1=‏[http://www.hamishpat.com/Courses/99636/636-verdict-2910-94-yefet.htm ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואחרים נגד מדינת ישראל], ניתן ב-28.2.1996‏</ref>}}, וזה קיבל חלק מהערעור ודחה חלק אחר, והקל בעונשם של המורשעים.
 
==השלכות המשבר==
|-
| [[24 באוקטובר]] [[1983]]
| מתחדש המסחר בבורסה. מניות הבנקים יורדות ב17%. <ref>{{הערה|1=ראו הלוח לעיל </ref>}}
|-
| [[7 בינואר]] [[1985]]
32,748

עריכות