פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 52 בתים ,  לפני 5 שנים
מ
בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
'''תלת-חתרית''' הוא שמה העברי המודרני של [[ספינת מלחמה]] [[הים התיכון|ים תיכונית]] מן [[העת העתיקה]], שנקראה ב[[יוונית]] '''טריארס''' (τριήρης) וב[[לטינית]] '''טרירמיס''' (triremis). לעתים היא נקראת בעברית גם '''טריארה''' או '''טרירמה'''. ספינה זו, שהייתה ספינת המלחמה הסטנדרטית בציי הים התיכון ב[[המאה ה-5 לפנה"ס|מאות ה-5]] ו[[המאה ה-4 לפנה"ס|ה-4 לפנה"ס]], היא סוג של [[גליאה]] - ספינה שהונעה בעזרת [[משוט]]ים. המצאת התלת-חתרית מיוחסת ל[[פיניקים]], אך היא ידועה בעיקר ככלי השיט המלחמתי של [[עיר מדינה|ערי המדינה]] ב[[יוון]].
 
המספר "שלוש" בשם היווני והלטיני מתייחס למספר החותרים ב"יחידת החתירה". ספינה זו הייתה בעלת שלוש שורות משוטים, זו מעל זו, ובכל אחד מן המשוטים אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא שלושה חותרים - אחד במפלס עליון, אחד במפלס אמצעי ואחד במפלס תחתון. אוניות גדולות ממנה היו אף הן תלת-חתריות, אך בכל משוט אחז יותר מחותר אחד.<ref>{{הערה|1=ב[[חמש-חתרית]], לדוגמה, היו שני חותרים למשוט במפלס התחתון, שניים למשוט במפלס האמצעי ואחד למשוט במפלס העליון.</ref>}}
 
השם העברי המודרני "תלת-חתרית", כמו השם האנגלי המודרני trireme, אינו מבחין בין "טריארס" יוונית ל"טרירמיס" רומית, אף שהיו הבדלים ביניהן. המבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי: "טריארה" ו-"טרירמה".<ref>{{הערה|1=בערך הנוכחי לא נעשתה אבחנה זו, בעקבות השימוש המקובל באנגלית המכנה כל תלת-חתרית '''טרירמה''', ללא אבחנה בין התקופות.</ref>}} את המונח "חתרית" חידש ההיסטוריון הימי ד"ר מאיר שָׂ‏שׂ.
 
==תלת-חתרית וספינות מלחמה אחרות==
תלת-חתריות קדומות, מן התקופה ה[[יוון הקלאסית|קלאסית]], התפתחו מ'''[[אוניית חמישים]]''', סוג של גליאות שנקראו ביוונית '''פנטקונטורוס''' (pentekontoros), באנגלית פנטקונטר (penteconter). הייתה זו ספינת מלחמה חד-טורית, כלומר בעלת שורת משוטים אחת ובה 25 חותרים בכל צד. [[דו-טורית]] (διήρης ביוונית), שהייתה ספינת מלחמה בעלת שני טורי משוטים אחד מעל השני, נחשבת גם היא לסוג של גליאה שממנה התפתחה התלת-חתרית.
 
בתלת-חתריות סודרו החותרים כך שניתן היה להציב שלוש שורות של משוטים בכל צד, אחת מעל השנייה, עם חותר אחד למשוט. כדי למנוע מצב שבו החותרים בשורה העליונה מפריעים לחותרים שמתחתיהם, הושבו החותרים העליונים על מעין מרפסת הנקראת "[[מלברית]]", שבלטה החוצה מעל ה[[לזבזת]], החלק העליון של שולי הסירה. תלת-חתריות קדומות היו ספינות המלחמה הדומיננטיות בים התיכון מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 לפנה"ס<ref>{{הערה|1=[http://en.wikipedia.org/wiki/Trireme הערך בוויקיפדיה האנגלית] מציין את [[המאה ה-7 לפנה"ס]] כתחילת התקופה שבה היו התלת-חתריות דומיננטיות, אך [[קרב אלאליה]], שבו נזכר לראשונה השימוש בניגוח, נערך בין אוניות חמישים בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס.</ref>}}. תלת-חתריות פיניקיות ויווניות החזיקו במעמד זה עד להופעת ה[[חמש-חתרית|חמש-חתריות]].
 
בצי הרומי היו הספינות העיקריות מעין תלת-חתריות קלות, שתפסו את מקומן של אוניות הצי הקדומות יותר, אוניות שנקראו '''[[ליבורנה|ליבורניות]]'''. כמו הטריארות הקדומות יותר, גם הן היו ספינות מלחמה קלות, אך עם 150 חותרים בכל צד במקום 170, מוגנות מעט פחות, נושאות הרבה יותר חיילי צי על סיפונן ומותאמות פחות לניגוח. מכאן התפתח ב[[ימי הביניים]] דגם שנקרא [[דרומון]].
מוצאה המדויק של התלת-חתרית אינו ידוע בוודאות, מאחר שהעדויות העומדות לרשותנו הן מקורות כתובים וציורים על שברי חרסים ותבליטים שקל לטעות בפירושם. ציורי ספינות דו-טוריות, עם ובלי מלברית, נפוצים בעיטורי כלי חרס מ[[המאה ה-8 לפנה"ס]], אך רק בסופה של מאה זו ישנה התייחסות ראשונה בכתובים לספינות בעלות שלושה טורי משוטים.
 
[[תוקידידס]] מספר כי טריארות הוכנסו לשימוש ביוון על ידי ה[[קורינתוס (עיר)|קורינתים]] בסוף המאה ה-8 לפנה"ס וכי אמינוקלס הקורינתי בנה ארבע אוניות שכאלה עבור אנשי [[סאמוס]].<ref>{{הערה|1=תוקידידס 1.13.2-5.</ref>}} אף שסופרים מאוחרים יותר, כמו [[פליניוס הצעיר]] ו[[דיודורוס]], הבינו מדבריו כאילו הטריארה הומצאה בעיר קורינתוס, קרוב לוודאי שמוצאן של התלת-חתריות הראשונות הוא בפיניקיה.<ref>{{הערה|1=Diod. 14.42.3 .</ref>}} [[תבליט]] מן המאה ה-8 לפנה"ס, הנמצא בארמון [[סנחריב]] אשר ב[[נינווה]] בירת [[ממלכת אשור]], מנציח את ציי [[צור]] ו[[צידון]] ומציג לדעת חוקרים אחדים ספינות מלחמה דו-טוריות ותלת-חתריות החמושות ב[[איל ניגוח|אילי ניגוח]]. [[קלמנס מאלכסנדריה]], מלומד נוצרי בן המאה ה-2 לספירה, המסתמך על חיבורים קדומים, מייחס במישרין את המצאת התלת-חתרית ל[[צידון|צידונים]].<ref>{{הערה|1=Clemens Alexandrinus, ''Stromata'', 1.16.36 .</ref>}}
 
===הפעלה ראשונה והתפתחות===
הרודוטוס<ref>{{הערה|1=ספר שני, 159.</ref>}} מציין שהמלך המצרי, [[פרעה]] [[נכו השני]] (אחד מ[[פרעוני מצרים]] בשושלת ה-26; שלט מ-[[610 לפנה"ס]] עד [[595 לפנה"ס]]) בנה תלת-חתריות במוצא ה[[נילוס]] ל[[שיט]] בים התיכון, ותלת-חתריות נוספות נבנו ב[[הים האדום|ים האדום]] לצורך הפלגה ב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]]. היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בדברים אלה, שכן ייתכן שבמאה ה-5 לפנה"ס המושג "טריארה" שבו משתמש הרודוטוס ציין כל ספינת מלחמה, ללא קשר לסוג המדויק<ref>{{הערה|1=Morrison, John S. (2004). AGE OF THE GALLEY: Mediterranean Oared Vessels since pre-Classical Times. Conway Maritime Press, pp. 45-46.</ref>}}. ידוע כי לנכו השני היו קשרים קרובים עם יוון, ובמיוחד עם קורינתוס; ייתכן ששם למדו המצרים את תכנון התלת-חתריות, אם כי סביר יותר שלמדו את המלאכה מן הפיניקים, הקרובים יותר.
 
ידוע כי תלת-חתריות לא השתתפו בקרב ימי באופן מעשי עד לשנת 525 לפנה"ס. בשנה זו, לדברי הרודוטוס, שלח [[פוליקרטס]], שליט [[סאמוס]], 40 תלת-חתריות להשתתף בפלישה משותפת ל[[מצרים]]. יחד עם זאת, ההנחה שפוליקרטס היה הראשון שעשה את השינוי מאוניית חמישים לדגם המתקדם יותר, התלת-חתרית, אין לה על מה לסמוך; כאמור לעיל, כבר הקורינתים בנו לסאמיים ארבע טריארות. הרודוטוס<ref>{{הערה|1=הרודוטוס, 3.39.</ref>}} מספר כי לאחר השתלטות פוליקרטס על סאמוס, היה לו צי של אלף אוניות חמישים, ולאחר מכן הוסיף לעשות חיל, וכפי הנראה בנה לו צי של טריארות על פי דוגמת הספינות שכבר היו ברשותו. תוקידידס, במקביל, מציין בבהירות שעד הפלישות ה[[ממלכת פרס|פרסיות]] היו רוב ציי יוון מורכבים מאוניות חמישים (בעלות שתי שורות חותרים) ו"ספינות ארוכות" (ploia makrá).
 
עד תחילת המאה ה-5 לפנה"ס הייתה התלת-חתרית לאוניית המלחמה הסטנדרטית באגן המזרחי של הים התיכון. ההבדלים בין הספינות היווניות לפיניקיות היו מזעריים, כפי שמתחוור מעדויות כתובות ומעיטורי אוניות על גבי מטבעות. הקרב הימי הגדול הראשון שבו השתתפו תלת-חתריות היה [[קרב לאדה]], שניטש בשנת [[494 לפנה"ס]] במהלך [[המרד האיוני]], ובו הובס צי הברית של הערים האיוניות על ידי [[הצי הפרסי]], אשר כלל שייטות מערי פיניקיה, [[קאריה]], [[קפריסין]] ומצרים הנתונות למרותו של מלך [[הממלכה האחמנית|פרס]].
התלת-חתריות צריכות היו להיות מהירות ובעלות כושר תמרון טוב. כדי להשיג את שתי התכונות הללו, היה עליהן להיות בעלות מספר רב ככל האפשר של חותרים, הואיל ויותר משוטים מאפשרים מהירות גבוהה יותר, יכולת תמרון טובה, ועוצמה רבה יותר בתמרוני ניגוח); אך קצרות וצרות ככל האפשר, משום שספינה ארוכה ורחבה מתמרנת פחות טוב. הגליאה שקדמה לתלת-חתרית, אוניית החמישים, הייתה באורך של כ–35 מטרים, והיו בה 25 משוטים מכל צד (ומכאן שמה); היה זה האיזון המיטבי בין אורך ומספר חותרים. המצאת התלת-חתרית הייתה פריצת דרך במובן זה, והיא אפשרה בניית ספינות מהירות יותר, בלי להאריך אותן מעבר לגודל הקיים.
 
בניית תלת-חתריות הציבה אתגרים רבים בפני בוני הספינות של ימי קדם. עד אמצע [[המאה ה-20]] היה מי שסבר שלא ניתן היה בעת העתיקה לבנות גליאות בעלות שלוש שורות משוטים; ההנחה הייתה שהכוונה במושג "שלושה" היא למספר החותרים על כל משוט, או לשלוש קבוצות של חותרים, בקדמת האונייה, באמצעה ובחלקה האחורי. ב-[[1941]] הציע מוריסון<ref>{{הערה|1=http://www.cma.soton.ac.uk/HistShip/shlect26.htm</ref>}} את ההסבר הקיים היום למבנה האפשרי לתלת-חתרית (ראו ציור להלן).
 
האתגר העיקרי בבניית תלת-חתרית היה השמירה על יציבותה של הספינה. הוספת שורה שלישית של חותרים משמעה הגבהה של הספינה, ולפיכך ערעור יציבותה; בעיה זו נפתרה על ידי הוספת ה"מלברית" (מלשון "מלבר", מחוץ) ברוחב כ – 60 ס"מ, שבלטה במישור האופקי משפת הגליאה. החותרים בשורה העליונה השעינו את משוטיהם על המלברית, וכך לא היה צורך להוסיף בגובה.
 
השורה התחתונה של החותרים ישבה נמוך מאד, בערך חצי מטר מעל גובה המים; המשוטים שלהם בלטו החוצה דרך צוהר, שהיה אטום בעור (חוץ מהחור שדרכו עבר המשוט), כדי למנוע חדירה של מים. החותרים ישבו בצפיפות רבה, כדי לחסוך מקום וגובה; [[אריסטופנס]] מעיד על התנוחה הלא-נוחה של החותרים; הוא מעיד על כך שהחותרים סבלו מה[[נפיחה|נפיחות]] של מי שישבו מעליהם.‏‏<ref>{{הערה|1=‏"ממך למדו המלחים להתווכח עם מפקדיהם... וגם לתקוע נוד לפיו של החותר שמתחתם." אריסטופנס, '''הצפרדעים''', 1071-1074. בתרגום אהרון שבתאי.‏</ref>}}"
 
===תנאים ואחזקה===
התלת-חתריות לא התאימו למסעות ארוכים, בגלל הצפיפות הרבה שבה ישב הצוות. ניתן היה לבצע הפלגה של מעבר ליום אחד רק אם היה בדרך חוף ידידותי ללינת לילה. הבעיה הייתה קשה עוד יותר כי הטרירמות לא נשאו עימן מים לשתייה. התלת-חתריות לא שימשו להובלת משאות<ref>{{הערה|1=תלת-חתריות ישנות הוסבו למובילות סוסים, ואחרות שימשו לגרירת האוניות הפגועות מזירת הקרב בתום הלחימה.</ref>}}; למטרה זו שימשו ספינות מפרשים, שנקראו '''ספינות עגולות''' (roundships) בשל יציבותן הרבה יותר.
 
בוני הספינות והמלחים בימי קדם הגנו על הספינות בעזרת מריחתן ב[[זפת|עטרן]] (pitch), אך העטרן נשטף עם הזמן והעץ שממנו היו עשויות הספינות נעשה ספוג יותר ויותר במים עם הזמן. ככל שהיה העץ רווי יותר במים, שקעה הספינה יותר ויותר, והיה צורך במאמץ רב יותר בהנעת התלת-חתרית ובתמרונה. לכן היה חיוני שהספינות תהיינה מחוץ למים ככל שניתן, כדי לאפשר לעץ להתייבש. דבר זה נעשה על ידי העלאת הספינה לחוף, על מִמְשִׁים, רציפי אבן שנקראו "נאוסויקי" (neosoikoi - מחסי האוניות). רציפים רבים כאלה נמצאו ב[[פיראוס]]. בעת מסע היו הצוותים משתדלים להעלות את הספינות לחוף בעת חנייה.
 
=="אולימפיאס" - הטריארה האתונאית המשוחזרת==
כותבים עתיקים טענו לביצועים מדהימים של התלת-חתרית, ביצועים שחוקרים בני זמננו הטילו בהם ספק. כדי לנסות ולבחון עדויות אלו, הוקמה בשנת [[1982]] "קרן התלת-חתרית" (the trierme trust), שנועדה לבחון שאלות אלה, ולהעלות את המודעות להישגים הטכנולוגיים של העת העתיקה<ref>{{הערה|1=http://www.atm.ox.ac.uk/rowing/trireme/.</ref>}}. את הקרן הקימו ההיסטוריון ג'ון מוריסון, שעסק רבות בשאלת הספנות העתיקה, ג'ון קואטס - גם הוא היסטוריון שעסק בשאלות אלו, ופרנק וולש, בנקאי בריטי. היא אספה מימון, בשיתוף עם ממשלת יוון, ובשנים [[1985]] – [[1987]] בנתה ב[[מספנה]] ב[[פיראוס]] העתק של תלת-חתרית אתונאית, שנקראה "אולימפיאס" (Olympias).
 
צוותה של אולימפיאס מנה 170 חותרים וחותרות, מתנדבים כולם. בשנת 1988 הגיעה אולימפיאס למהירות של 9 קשרים (17 קמ"ש), ביצעה פנייה של 180 מעלות תוך דקה אחת במעגל שרוחבו לא עלה על פי שניים וחצי מאורך האונייה. אלו תוצאות טובות, שהושגו בידי צוות לא מיומן, והדבר מצביע על כך שייתכן שהתיאורים הקדומים, שהתייחסו לביצועיהן של תלת-חתריות בעלות צוות מנוסה ומאומן היטב, לא היו מוגזמים. האולימפיאס יצאה לכמה הפלגות במשך השנים הבאות, ובשנת [[2004]] שימשה להובלת [[הלפיד האולימפי]] כחלק מפתיחת [[אולימפיאדת אתונה (2004)|אולימפיאדת אתונה]].
32,748

עריכות