היציאה מן החומות – הבדלי גרסאות

עד אמצע [[המאה ה-19]] השתרעה ירושלים על השטח המתוחם שבין [[חומות העיר העתיקה]] בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין החומות של [[ירושלים בתקופה העות'מאנית|ירושלים העות'מאנית]] הצטופפו [[מוסלמים]], [[יהודים]] ו[[נוצרים]] במספרים גדלים והולכים, בצד אנשי ממשל עות'מאניים, קבוצות אנשי דת, [[פילנתרופ]]ים ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי [[התקופה העות'מאנית]] הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

 

 

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות ו[[כנסייה|כנסיות]] שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו לגלות עניין ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הפילנתרופ היהודי-[[אנגליה|אנגלי]] [[משה מונטיפיורי]], שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.