פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 26 בתים ,  לפני 5 שנים
מ
בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות.}}
 
ב[[מלחמת יום הכיפורים]] נפלו בשבי [[סוריה]] ו[[מצרים]] 301 שבויים, 232 חילים נפלו בשבי המצרים, 65 בשבי הסורים ו- 4 בידי הלבנונים,<ref>{{הערה|1=לקסיקון לביטחון ישראל, עמ' 497.</ref>}} בעיקר בשלב הראשון של המלחמה, שבו הצליחו צבאות סוריה ומצרים לכבוש [[מוצב]]ים ישראליים לאורך קווי [[הפסקת אש|הפסקת האש]]. החיילים הישראלים דיווחו לאחר שחרורם כי תנאי החזקתם היו קשים, וכי הם הוכו קשות בידי שוביהם, לעתים עד לאובדן הכרה. רבים מהם דיווחו כי נחקרו ב[[עינויים]].
 
חיילי צה"ל שנתפסים בידי [[ארגון טרור|ארגוני טרור]] סובלים מיחס קשה במיוחד, ולעתים קרובות שחרורם מתעכב שנים רבות, עקב הקושי לנהל משא ומתן עם ארגוני הטרור. ניכרים הבדלי הטרמינולוגיה בין הצדדים - בעוד ה[[תקשורת]] הישראלית מתייחסת לחיילים האלה כ"חיילים חטופים", בתקשורת הערבית הם מכונים "שבויים".
 
==חקירה בשבי==
הנחיות צה"ל לחייליו הן כי על השבוי להימנע לחלוטין ממסירת מידע לשוביו, מלבד פרטי הזיהוי הבסיסיים שלו. עם זאת, רוב שבויי צה"ל אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי, בניגוד לדימוי השכיח בתרבות הישראלית.<ref>{{הערה|1=דליה גבריאלי, '''[http://dx.doi.org/10.1177/0095327X05282531 Israel’s Cultural Code of Captivity and the Personal Stories of Yom Kippur War Ex-POWs]''' Armed Forces & Society, Vol. 33, No. 1, 94-105, 2006</ref>}} לדברי [[ראובן ירדור]], מראשי [[אגף המודיעין]] במלחמת יום הכיפורים, הנחת העבודה הייתה שכל מה שידוע לשבוי הופך לידוע לשוביו.<ref name{{הערה|שם=Moshe>|1=[[‏משה זונדר]], '''סיירת מטכ"ל''', 2000, ISBN 9650709584 - עמ' 104-105.</ref>}} לפרסום רב זכו סיפוריהם של שבויים אחדים:
* רב"ט [[אורי אילן]], לוחם ב[[חטיבת גולני]] שהתאבד בשבי הסורי בשנת [[1955]], והותיר פתק שבו כתב "לא בגדתי".
* סא"ל [[אבי לניר]], [[טייס קרב]] שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, ומת בשבי תוך שהוא נמנע מלמסור סודות לשוביו. לאחר מותו הוענק ללניר [[עיטור העוז]]. בתיאור הסיבות לעיטור נאמר: "סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית".
{{ציטוט|תוכן=המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים הייתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה.
 
מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לביטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני.|מקור=אברהם וייס, בראיון ל[[רונן ברגמן]] ו[[גיל מלצר]].<ref name{{הערה|שם="BergMelz">|1=רונן ברגמן וגיל מלצר, '''[http://www.pnz.co.il/article.php?id=226 זמן אמת - המהדורה המעודכנת]''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]].</ref>}}}}
 
==פעולות לשחרור שבויים==
* חטיפתם של [[שייח עובייד]] ו[[מוסטפא דיראני]], לשם שחרור הנווט השבוי [[רון ארד]], לא הביאה את התוצאות המקוות. שני החטופים לא היו מקריים, הם היו קשורים קשר הדוק בשבייתו של ארד.
 
היו מקרים שבהם כלאה ישראל אזרחים לבנוניים שלא היו מעורבים בלחימה. אזרחים אלה הוחזקו על-פי צווי מעצר מנהליים בטענה שהם "[[קלפי המיקוח|קלפי מיקוח]]" לשם שחרורו של הנווט [[רון ארד]]. רובם שוחררו לבסוף בהוראת [[בית המשפט העליון]].<ref>{{הערה|1=[http://elyon1.court.gov.il/files/97/480/070/a09/97070480.a09.HTM דנ"פ 7048/97 פלונים נגד שר הביטחון], ניתן ב-12.4.2000.</ref>}}
 
===פעולות חילוץ===
סוגיית עסקאות החלפת שבויים נמצאת במחלוקת. המתנגדים לעיסקאות כאלה סוברים שהמחיר הביטחוני אותו משלמת מדינת ישראל הוא גבוה מדי, בעוד התומכים סוברים שעל מדינת ישראל קיימת חובה לעשות כל שביכולתה כדי לשחרר את חייליה ואזרחיה משבי גורמים עוינים. מחויבות זו נגזרת מהאחריות שלה כלפי אותם אנשים ששלחה מטעמה להגנת שאר אזרחיה. כמו כן יש למחויבות זו השלכה מוראלית וביטחונית על כל אנשי הצבא והביטחון, ביודעם כי ממשלת ישראל תעשה כל אשר ביכולתה כדי להשיבם הביתה.
 
ב"[[שביית שמונת חיילי הנח"ל בלבנון|עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל]]", בשנת 1983 נקבע תג מחיר גבוה, של שחרור מאות מחבלים בתמורה לשחרורו של שבוי צה"ל,<ref>{{הערה|1=הוחלפו שישה חיילי נח"ל שבויים ב-4,765 מחבלים.</ref>}} תג מחיר שחזר על עצמו ב[[עסקת ג'יבריל]]. תג מחיר גבוה זה עורר דיון ציבורי, לפני העסקה ובעיקר אחריה, וכן במהלך משא ומתן מאוחר יותר, על ההצדקה למחיר זה. הגישה המקובלת היא שראוי לשלם מחיר גבוה בתמורה לשחרורו של ישראלי שבוי, אך יש שהסתייגו מגישה זו. לעתים עלתה במיוחד השאלה האם ישוחררו רוצחים ("עם דם על הידיים" בשיח הישראלי).
 
דוגמה לדיון כזה היא הדיון שליווה את המשא ומתן לשחרורו של [[גלעד שליט]]. את הגישה המצדדת בתשלום מחיר גבוה ייצג [[איתן הבר]], שאת [[מאמר המערכת]] שלו סיים במילים:
{{ציטוט|תוכן=תשומת הלב והרגישות למצוות [[פדיון שבויים]] אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם - אפילו רבים - למען השבויים, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. גורלם של השבויים הוא אחת מהסוגיות הרבות המונחות על שולחננו הציבורי. יש להעניק לה את הפרופורציות המתאימות לחשיבותה, יחסית לנושאים אחרים שמציבים איומים וסכנות על המדינה. כל אחד מהחיילים השבויים הוא עולם ומלואו. אך היענות לדרישה הציבורית לשחררם "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד-העל שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה.|מקור={{הארץ|אבי שגיא, ידידיה שטרן|כמה שווה שבוי ישראלי?|1.1528916|29 בנובמבר 2006}}}}
 
באיגרת שהוציא ה[[רמטכ"ל]] לרגל שחרורו של שליט,<ref>{{הערה|1={{דובר צה"ל|הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ|הרמטכ"ל כותב לחיילי צה"ל: "לא חסכנו מאמצים בהשבתו של שליט"|1133-13551|18 באוקטובר 2011}}.</ref>}} כתב:
{{ציטוט| תוכן=מכלול העשייה (...) ומלאכת המחשבת (...) מביאים לידי ביטוי את מחויבותם של מדינת ישראל, של צה"ל ושל חייליו לעשות כל שניתן כדי להחזיר כל חייל שיצא למשימתו, ולא שב ממנה.<br>מחויבות זו שואבת את כוחה מתוך ערך הרעוּת, שהיווה, מהווה וימשיך להוות עקרון מהותי ומוביל בקוד המוסרי והמבצעי של צה"ל. מחויבות זו מבטאת את ערכי האחריות, השליחות והדבקות במשימה, את ערבותנו לאנשינו, שאין שנייה לה בכל צִבאות העולם, ואולי יותר מכול – את קדושת חיי האדם המנחה אותנו כל העת.|מקור=[[בני גנץ|בנימין (בני) גנץ]], רב-אלוף, ראש המטה הכללי}}
 
32,748

עריכות