פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו [[צמיתות|אריסים]]). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, יבנה ועוד. בייברס יזם את פיתוח [[דרך הדואר]] שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית [[גשר]]ים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כח'אנים ו[[סביל]]ים ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, [[שוק (מסחר)|שווקים]], שירותי חלפנות, החלפת [[סוס]]ים ועוד. בייברס חילק את הארץ ל[[נפה (יחידה שלטונית)|נפות]] (נִיאָ‏אבּ‏ות) והעמיד בראשן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור) ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים שפרשו מלחימה פעילה. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצורכי דת (וקף). לחליפין יכול היה הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.
 
בייברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מומר, הקפיד לשמור על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר. הוא הגן וכיבד את הדת וחוקיה. הוא הקפיד על שמירה קפדנית על חוקי האסלאם, ובכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-ליבם של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. בייברס ראה עצמו ממשיכו של [[עומר בן אל-ח'טאב]], כובש ירושלים המוסלמי הראשון ([[644]]). לפיכך היה מגן [[ד'ימי|בני החסות]]: ה[[יהודים]] וה[[שומרונים]] וכן ה[[נוצרים]] בני-הארץ (ה[[ארמנים]], ה[[מארונים]], ה[[קופטים]] וה[[הכנסייה האשורית|אשורים (סורים)]]).‏‏<ref>{{הערה|1=‏אך ללא ה[[קתולים]], ה[[גאורגים]] וה[[יוונים אורתודוקסים|יוונים האורתודוקסים]] שלהם ישנן קהילות-אם באירופה.</ref>}} בייברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חויבו לשלם [[מס גולגולת]] וחלו עליהם איסורים שונים והגבלות (כגון איסור על שתיית [[יין]], חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם הייתה מצוות-דת שנאכפה על ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.
 
אדיקותו של בייברס באה לידי ביטוי גם בפיתוח הערים הקדושות (החראמים), ירושלים וחברון. הוא התחיל בתנופת הפיתוח לה זכתה [[ירושלים בתקופה הממלוכית]], כולל, בין השאר, שיפוץ [[כיפת הסלע]], הקמת אכסניה לעולי רגל בירושלים, שיפוץ [[מערת המכפלה]] בחברון ובניית [[נבי מוסא]] ב[[מדבר יהודה]].
;חשיבות הקישור היעיל בין חלקי הסולטנות: בייברס הבין ששליטה בשטח העצום שכבש מחייבת יכולת להעברת ידיעות מהחזית הצפונית (קו המגע עם האימפריה המונגולית) לקהיר והעברת פקודות חזרה וכן ריגול יעיל במרכז השלטוני בדמשק, לבל יתנתק מקהיר. לפיכך יזם בייברס שלוש חלופות להעברת ידיעות, שרובן התקיימו במקביל בשטחי ארץ ישראל: [[יונת דואר|דואר יונים]], [[משואה (איתות)|משואות איתות]] ודרך הדואר. התחזוקה היעילה של הדרך ומתקניה והשמירה עליה הבטיחו תעסוקה וביטחון אישי לארכה, ברוב שטח ארץ ישראל.
 
;משרות שלטוניות לממלוכים בלבד: כל הפקידות באה משורות הקצינים הממלוכים הפורשים. בתמורה לשירות במשרה לא שולמה משכורת מהקופה הציבורית, חלף זאת זכה הפקיד לשטח אדמה חקלאי שעובד על ידי אריסים, רוב תנובת הקרקע הייתה שייכת לפקיד. האריסים זכו להגנה מהפקיד ויכלו גם למכור מקצת מיבולם בשווקים מקומיים. אולם על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת חלק מרכושו להקדש ([[וקף]]) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה ל[[שכר]] ממנו. ההקדש יכל להיות הקמת מבנה דת ([[מסגד]] או [[מדרסה]]), מימון איש דת וכדומה. לממלוכים ניתנו זכויות-יתר נוספות רבות, בהן הזכות לרכב על סוס, כפי שמציין ר' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטרה]]: "וכולם רוכבים על החמורים ועל הפרדות כי אינו רשאי שום אדם, אפילו ישמעאלי, לרכוב על סוסים אלא הממילוקי לבדם."‏‏<ref>{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 119.‏</ref>}}
 
;הקפדה על אסתטיקה בבניה הציבורית: כבר מימיו של בייברס מורגשת הקפדה על בנייה ציבורית אסתטית. הדברים אמורים הן במבני דת והן בגשרים. הפריטים המאפיינים בתקופת בייברס הם קשתות מחודדות, עיטור באמצעות כתובות מסוגננות וסמלים‏‏<ref>{{הערה|1=‏למשל סמלו של בייברס - שני זוגות [[ברדלס]]ים המעטרים את גשר ג'נדס ליד לוד ואת מבנה הח'אן ממזרח לירושלים ששרידיו משולבים ב[[שער האריות]] ב[[שימוש משני]].‏</ref>}} ותשליב אבנים ([[אבלק]]). בשנים הבאות הועשרה [[אדריכלות ממלוכית|האדריכלות הממלוכית]] בפריטים אופיניים נוספים.
 
;הסתמכות כלכלית על מכסים: המקור הכספי העיקרי לקופה הציבורית הממלוכית היה [[מכס]]י התנועה המסחרית מ[[הודו]] ו[[עדן]] לאירופה, שעברה רובה ככולה דרך נמלי אלכסנדריה וצור. בשליטת הממלוכים נמצאו דרכי מסחר שנמשכו אל עומק אסיה, אשר עברו מצפונה ומדרומה של ארץ ישראל ועליהן הובלו סחורות יקרות ערך כ[[תבלין|תבלינים]], [[בושם|בשמים]] ו[[אבן חן|אבני חן]]. גם מכס ממשלתי צנוע יכל להזרים הון עתק לקופה הממלוכית. מה גם שהמכס היה שרירותי ונקבע לפי היכולת המרבית של השלטון להכביד את ידו על הסוחרים. זו הייתה [[מדיניות כלכלית]] קצרת רואי כיוון שלא פיתחה שום חלופה ראויה למימון ההוצאות מתוך כוחות פנימיים. ברגע בו תנאים פוליטיים, פגעי טבע, [[שוד ימי]] וגילוי נתיבי מסחר מתחרים הפנו את המסחר מנמלי מזרח הים התיכון, קרסה הכלכלה הממלוכית במהירות.
[[תמונה:White t1.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[המסגד הלבן (רמלה)#המגדל|המגדל הלבן]] בעיר [[רמלה]], נבנה בתקופה הממלוכית]]
 
שטח ארץ-ישראל התחלק בין ה"ממלכות‏‏<ref>{{הערה|1=‏מינוח בו משתמש [[יוסף דרורי]] לציון פלך, מושל הממלכה נקרא מַ‏לִכ‏.</ref>}}" של דמשק, עזה וצפת באופן הבא:
 
ממלכת '''עזה''' כללה את הנגב המערבי עד שיפולי הרי חברון, רמלה, לוד וכל שאר שטחי השפלה עד קאקון בצפון. מושל עזה היה מינוי עצמאי של הסולטאן עד [[1376]], לאחר מכן נשלט על ידי נציב הסולטאן מדמשק. בעיר, כבבירת כל ממלכה, ישבו שופטים (צבאיים ואזרחיים), פוסקי הלכות דתיים, וממונים על מסים ועל בני-חסות.
[[תמונה:RAHAT-NABI-YAMIN.JPG|שמאל|ממוזער|250px|סביל [[נבי ימין]] שליד [[כפר סבא]], על נתיב דרך הדואר. נבנה ב-[[1312]] בשמו של המושל הכללי של ארץ ישראל תנכז אלחוסאמי.]]
[[תמונה:Tankizia2.JPG|שמאל|ממוזער|250px|עיטור נטיפות ("[[מוקרנס]]") בקמרון הכניסה ל[[מדרסת תנכזיה]] שבנה [[תנכיז]] בירושלים בשנת [[1329]]]]
שני הדורות שלאחר בייברס אופיינו בשלטון השושלת היחידה בתקופה הממלוכית שבה עבר השלטון בין בני אותה משפחה, שושלת [[קלאון (סולטאן ממלוכי)|קלאון]] ובניו.‏‏<ref>{{הערה|1=‏ראו גם [[ממלוכים#הסולטאנים העיקריים]]‏</ref>}}. [[קלאון (סולטאן ממלוכי)|א-מאלכ אל-מנצור קלאון]] שלט בין השנים [[1290]]-[[1280]]. בתחילת שנות שלטונו הדף כמה מרידות בדואים‏‏ (למשל ב-[[1281]] באזור עזה וב-[[1282]] בשכם), הביס את המונגולים בניסיונם האחרון לכבוש שטחים בארץ‏‏ (‏ב[[קרב חומס‏]], 1281), ואף דיכא ביד רמה קשר שבראשו עמדו אמירי דמשק. פעולות אלה הוכיחו שתקופת בייברס לא הייתה אפיזודה חולפת ושהשלטון הממלוכי יציב ורב כוח. קלאון הרחיב את סמכויותיו של [[עלאא' א-דין]] כממונה על הקדשי ירושלים וחברון, ונתן את האות לתחילת פיתוחה של ירושלים כעיר דת מפוארת ואבן שואבת לעולי רגל. בסוף ימיו החל לשים מצור על העיר הצלבנית האחרונה, עכו, אך מת בטרם נכבשה.
 
את עכו כבש לבסוף ב-[[1291]] בנו של קלאון, אל-מלכ אל אשרף [[ח'ליל בן קלאון]]. עם נפילתה של עכו ננטשו שאר מאחזי החוף הצלבניים, בצור, בצידון ובעתלית, ויושביהם עברו ל[[קפריסין]]. תקופת [[ממלכת ירושלים]] הצלבנית תמה. ניסיון הפלישה הכושל של [[גזאן]] המונגולי ב-[[1299]] חתם את פרק האיום המונגולי.
 
הסולטאן הבא בשושלת היה [[מוחמד בן קלאון]], שמלך, הודח ושב ומלך במשך שלוש קדנציות בין השנים [[1340]]-[[1294]]. הוא שלט על אימפריה חסרת אויב חיצוני רציני, עם הכנסות גבוהות ממסים ומכסים בשל ריכוז כל המסחר מאסיה לאירופה דרך נמליה. מעייניו היו נתונים להוכיח לעולם כולו כי הוא השליט המוסלמי האדיר ביותר, "המנצח, משמיד הכופרים ועבדי האלילים, מכניע הקושרים והמורדים"‏‏<ref>{{הערה|1=‏כלשון הכתובת מעל הכניסה למסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת.‏</ref>}}. כיוון שלא נותרו עוד כופרים לנצח ועובדי אלילים להשמיד, השקיע מוחמד בן-קלאון את מאמציו בבנייה מונומנטלית. הוא הקים את המסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת, ואת הח'אנים בבית שאן ובג'לג'וליה, אך עיקר פעילותו נעשתה על ידי בן בריתו הקרוב, האמיר [[תנכיז]], מושל דמשק וירושלים. באמצעותו שיקם מוחמד בן-קלאון את [[הר הבית]], בנה מבני ציבור רבים‏‏ בירושלים<ref>{{הערה|1=‏ראו [[תנכיז]] וכן [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הבנייה הממלוכית בירושלים‏|הבנייה הממלוכית בירושלים‏]]</ref>}} ופיאר את העיר באופן חסר תקדים. בן ברית נוסף היה מושל עזה, האמיר סנג'ר אלג'אולי (שבנה גם בירושלים) שהקים מסגדים, בנה רבות בעיר עזה וכתב ספרי הלכה. מוחמד בן-קלאון היה מוסלמי מלידה (ללא חשד נאמנות לאסלאם) וללא אויב צלבני מבית, לפיכך הקל מעט את ההגבלות על הנוצרים האירופאים ואיפשר ל[[פרנציסקנים|מסדר הפרנציסקני]] דריסת רגל במקומות הקדושים בירושלים בדמות מנזר שבנו על [[הר ציון]].
 
הבנייה של מוחמד בן קלאון היוותה תפנית ממדיניותו של בייברס. עד אז נבנו מבני ציבור תחת תקציב מבוקר ולצורך תכלית ידועה. לעומת זאת, האופנה שהנהיג מוחמד בן קלאון והנחיל לממשיכיו בבנייה הממלוכית הייתה בניית מבני פאר על-פי אמות מידה אסתטיות ולא משיקולים ענייניים. במבצעי הראווה שלו הושקעו כספים רבים מהאוצר, אך הם לא הועילו כמעט לרווחת הפרט ולחוסנה של המדינה. הוא הביא אומני בנייה מ[[איראן|פרס]] שהעשירו את האדריכלות הממלוכית בפריטים אופייניים, כגון עיטור הנטיפות ([[מוקרנס]]). הוא הנחיל לאמיריו את ההתלהבות מן הבנייה המונומנטלית ועודד את יצר התחרות שלהם. הנוסע [[אבן בטוטה]] העיר ש"האמירים מתחרים זה בזה בבניה"‏‏<ref>{{הערה|1=‏[[יוסף דרורי]], '''ירושלים בתקופה הממלוכית''', בתוך [[אלי שילר]] (עורך), '''תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית''', [[אריאל (כתב עת)|אריאל]] 83-84, ירושלים 1992, עמוד 183‏</ref>}}.
 
לאחר מות מוחמד בן קלאון שקעה שושלת בני קלאון. במקביל פרצה בארץ מגפת [[המוות השחור]]. אין פרטים רבים על היקף המגפה, אך היא נמשכה כשנה ובמהלכה מתו רבים, יישובים רבים ננטשו והכלכלה נפגעה. האדיקות הדתית גברה וכן גבר כוח ההשפעה של ה[[דרוויש]]ים ה[[סופיות|סופים]] שהטיפו ל[[חזרה בתשובה]] ולהכאה על חטא. עם שוך המגפה, ב-[[1366]] לערך, שבה תנופת הבנייה הדתית לירושלים ונבנו מבני פאר רבים על [[הר הבית]], ומדרסות רבות. עדות לחידוש החיים הכלכליים ניתן למצוא בבניית ח'אן אל סולטאן בשנת [[1389]] בלב ירושלים על ידי הסולטאן [[ברקוק]].
מגפת '''המוות השחור''' פגעה קשות באירופה. פירוש הדבר מבחינת הסולטנות וארץ ישראל היה צמצום היקף המסחר וצמצום ניכר בהכנסות ממכסים, שהיה מקור ההכנסה העיקרי. בנוסף לכך ערך המטבע ירד מאד. גם זרם הצליינים נחלש וכח הקניה של אלה שהגיעו היה מצומצם.
 
המאפיין השלישי של [[המאה ה-15]] בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטאנים מן הבית הבורג'י. סולטאנים אלה היו ממוצא [[צ'רקסים|צ'רקסי]] ותחלופתם על הכס הייתה תכופה, עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא טורקי, לבין השלטון המרכזי בקהיר, שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שלטונם הקצר על ידי גביית מסים והיטלים משונים<ref>{{הערה|1=‏למשל ההכרח על כל נתין יהודי לתת מתנת כסף ובגד חדש לנציב עיר המתמנה לכהונה.‏</ref>}}. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך, שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-[[1421]].
 
{{ציטוט|תוכן=אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטאן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.|מרכאות=כן|מקור=עברית: יוסף דרורי‏‏<ref>{{הערה|1=‏התקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמ' 439</ref>}}}}
 
הסולטאנים, בעיקר [[ג'קמק]] ו[[ברסבאי]] ממשיכו, ששלטו בין השנים [[1453]]-[[1422]], ניסו להתמודד עם הירידה במסחר ועם התדלדלות הקופה בדרכים שונות. ראשית החרימו רכוש אירופאי ברחבי הסולטנות, אסרו שימוש במטבעות אירופאים, והגבילו יציאת זרים (תמורת יציאה נדרש כופר). הצעד הבא היה הגדלת ה[[מונופול]] השלטוני על המסחר. ב-[[1428]] קנה ברסבאי את כל מלאי ה[[פלפל שחור|פלפל השחור]] שיובא מ[[הודו]] ומכר אותו לסוחרים האירופאים במחיר מופקע שנקבע על-ידו. ממשיכו ג'קמק הרחיב את המונופול על תבלינים, בשמים ושמן זית ויצר במכוון אוירת עונשין נגד האירופאים ששיאה בגירוש הפרנציסקנים ממנזרם בהר ציון בשנת [[1452]]‏.‏<ref>{{הערה|1=‏ראו [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הסכסוך על הר ציון]]‏</ref>}} סיבת אוירת המשבר הייתה התחרות החדשה במזרח הים התיכון עם האימפריה העות'מאנית ונמל [[קונסטנטינופול]]. הממלוכים ניסו להראות שהם שומרי האינטרס האיסלמי ונלחמים בנוצרים. כיוון אחר למלחמה בסחר של ונציה וברית ערי איטליה היה ניסיונם של ברסבאי וג'קמק לפתח את נמל [[ג'דה]] שבחצי העי ערב. אזור זה היה נתון לפני זמנם לאיומים חוזרים ונשנים מצד שליטים בדווים מקומיים מ[[תימן]]. בשנות ה-30 של המאה ה-15 עודד ברסבאי את סוחרי הודו ו[[עדן]] להעביר את מסחרם דרך נמל ג'דה וממנו לקהיר, כנתיב סחר עיקרי. בין היתר הייתה מדיניות זו הסיבה לבניית נמל [[א-טור]] במערב [[סיני]]. בנוסף לכך התמודדו הסולטאנים לאורך כל המאה ה-15 בשוד ימי, בעיקר מצד ממלכת קפריסין הצלבנית. מכה ניצחת על הכלכלה הממלוכית ניחתה עם גילוי של נתיב המסחר מאירופה להודו על ידי [[ואסקו דה גאמה]] ב-[[1497]]. משנתגלתה אפשרות לעקוף את המונופול הממלוכי ירדו ההכנסות ממכסים באופן חד והמדינה הממלוכית התרוששה.
 
לאורך כל התקופה המשיכו הסולטאנים והאמירים לבנות מבני פאר בירושלים, ללא כל קשר לצורכי האוכלוסייה ובלי כל יחס לעוני ולעזובה ששררו בארץ. יוצא דופן אחד היה הסולטאן ג'קמק אשר שיקם את דרך הדואר, שיפץ גשרים, סבילים ח'אנים ומצודות-משמר לאורכה (ייתכן שהוא זה אשר בנה את החומה סביב [[חנות תגרים]] בגליל התחתון) והעניש בחומרה מקומיים שפגעו בבני החסות (בפרט ביהודים ובארמנים). יוצא דופן נוסף ובולט היה הסולטאן [[קאיתבאי]] (שלט [[1468]]-[[1496]]) שבנוסף לבניית מבני פאר רבים בקהיר ובירושלים (הוא בנה למשל את המדרסה המפוארת ביותר על הר הבית [[מבני הר הבית#מדרסת אשרפיה|מדרסת אשרפיה]]), דאג גם לרווחת התושבים. הוא שיפץ את גגות השוק בירושלים, השקיע הון רב בשיחזור [[אספקת המים לירושלים#התקופה הממלוכית|אמות המים]] לעיר ובנה את [[סביל]] קאיתבאי המפואר על הר הבית. בשנת [[1475]] ביקר בצפת, שיקם אותה, שיפץ את מצודתה ויזם הובלת מים לעיר. כמו כן הקל את העלייה לרגל על ידי הורדת הכופר אותו נדרשו עולי רגל לשלם עבור הזכות לבקר באתרים הקדושים. בתקופתו ביקרו בארץ נוסעים רבים, בהם ר' עובדיה מברטנורא, ר' משולם מוולטרה, [[ברנרד פון בריידנבאך]] ו[[פליקס פברי]], אשר מעיר בספר המסעות שלו: "כולם תמהים לדעת מה עולה בדעתו של השולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כה הרבה כסף ועושה כה רבות כדי לספק לה מים." ומעלה השערה שקאיתבאי מבקש להעביר את בירתו לירושלים. בתקופתו חי גם ההיסטוריון המוסלמי החשוב [[מוג'יר א-דין]] אשר כתביו מהווים מקור איכותי ואמין ביותר למראה הארץ באותה תקופה.
מכיתביהם של עולים ונוסעים יהודים שונים יש בידינו תמונה מסוימת של היישוב היהודי בארץ בתקופה הממלוכית בין המקורות הללו נמנים כתביהם של אלמוני תלמיד הרמב"ן מראשית המאה ה-14, ר' [[אשתורי הפרחי]] שעלה ב-1322, ר' [[יצחק חילו]] - 1334, רבי יצחק אבן אלפרא מעיר מלקא - 1441, אלמוני איש קנדיא (כרתים) - 1473, ר' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטירה]] -1481, ר' [[עובדיה מברטנורא]] ב-[[1488]] ועוד.
 
לפי תיאוריהם היישוב היהודי התרכז בעיקר בערים (ירושלים, צפת, חברון ועזה) ובכפרים הסמוכים לערים (למשל [[עין זיתים]] ו[[ביריה]] הסמוכות לצפת ו[[כפר יאסיף]] הסמוכה לעכו).<ref>{{הערה|1= לפי דיווחי נוסעים יהודים בשלהי התקופה (‏ר' [[יוסף דמונטניא]] ו‏ר' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטירה]] בשנת [[רמ"א]], ([[1481]]) ו‏ר' [[עובדיה מברטנורא]] ב-[[1488]]) מספר המשפחות היהודיות ביישובים המרכזיים בארץ היו: בצפת ובנותיה (עין זיתים, ביריה) 300 בעלי בתים. כפר כנא 70‏‏. חברון 20. שכם 12. (‏‏‏ר' יוסף דמונטניא). עזה 95‏‏ (ייתכן שכולל את יהודי רפיח ואשקלון לפי ‏ר' משולם מוולטירה, או 60 לפי ‏‏‏ר' יוסף דמונטניא). ירושלים 200 (‏ר' משולם מוולטירה ור' עובדיה מברטנורא מספר על 70 בעלי בתים, ככל הנראה שאר היהודים היו עולים עניים שלא השתקעו בעיר). (על פי: [[יצחק בן צבי]], '''היישוב היהודי בשלהי השלטון הממלוכי''', בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמודים 471-475
)</ref>}} כמו כן היו יהודים בערים [[רמלה]], [[בית שאן]] ו[[אשקלון]].
מקומות ישוב יהודיים קטנים נוספים בגליל היו ידועים כבר במאה ה-14 בהם [[גוש חלב]], [[סעסע]], פרוה, דלתה, [[עלמא|עלמה]], וקדש נפתלי.
היהודים עסקו בעיקר במסחר ובתעשייה זעירה (ייצור חוטי כותנה, [[צביעת בדים]], ייצור יין, טחינת [[קמח]], תעשיית עץ וכדומה). כמו כן התפרנסו יהודים כמורי דרך, הן לעולי רגל יהודים והן לנוצרים.
 
השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' [[עובדיה מברטנורא]] כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל"‏‏<ref>{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[אגרות ארץ ישראל]]''', ירושלים תש"י, עמוד 103‏</ref>}}. דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך אגרתו, ב-[[1474]] נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי עובדיה מברטנורא). הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם, כמתחייב מתנאי עומר, בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים). כמו כן הפעילו הסולטאני הממלוכים את הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד הקפידו על תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס ל[[פדיון שבויים]] וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.
 
{{ציטוט|תוכן=ופדיון שבויים קרו ליה [קראו לו (חכמים)] מצוה רבה והיא מוטלת על כל ישראל... כגון מי שנתחייב ממון לגויים אם מחמת הלוואה אם מחמת מס, כגון כסף גולגולתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם, והעני ההוא אין עמו כלום, ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו.|מרכאות=כן|מקור=‏‏[[אשתורי הפרחי]], ([[1322]])<ref>{{הערה|1=[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 105</ref>}}}}
 
לאחר מגפת המוות השחור, התדלדלות האוכלוסייה וירידת ערך המטבע, ובעקבות [[אנטישמיות בימי המוות השחור|האנטישמיות שפשטה באירופה עקב המגפה]] הפך גיוס הכספים לקשה ביותר ומצב היהודים התדרדר.
הקרקעות החקלאיות והמפעלים החקלאיים שעליהן (כגון טחנות קמח) הוקצו לפקידי שלטון ממלוכיים בשיטה שנקראה '''[[אקטאע]]'''. בשיטה זו כל הקרקע הייתה שייכת למדינה והשלטון הקצה אותה לפקידים הממלוכים (מפקדי צבא וקצינים בדימוס). הפקידים השתמשו בשטח למימונם ומימון המנגנון שלהם (גובי מסים, שופטים, סוחרי סוסים וכדומה) במקום קבלת שכר. הפקיד היה מחויב להקצות חלק מהכנסותיו כמס לשלטון המרכזי, הוא היה חייב לכסות את הוצאותיו בזמן שכיהן במשרתו ולכן גברו מקרים בהם גבו הפקידים יותר מס מהדרוש, והותירו את ההפרש בידיהם. השלטון המרכזי ניסה להאבק בתופעה זו לפי יכולותיהם של הסולטאנים השונים. חלק מהקרקעות (למשל בבקעת בית שאן וליד ירושלים) לא היו באקטאע אלא היו שייכות ישירות לסולטאן, אולם האיכרים היו בכל מקרה צמיתים. קרקעות נוספות, וחלקים מקרקעות אקטאע, הוקדשו להקדשים (וקף), מהם לא נגבה מס אך כל הכנסותיהם שימשו למטרות דת, בהן בניית מבני פאר חסרי תוחלת.
 
מוצרים רבים נחשבו כ[[מונופול]] ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כ[[אורז]], [[קמח]], [[שמן זית]] ו[[סוכר]], בנוסף, הוטלו מסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך ש[[יוקר המחיה]] של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם.‏‏<ref>{{הערה|1=א' אשתור, '''עלות המחיה בארץ ישראל בימי הביניים''', בתוך יוסף דרורי (עורך), '''ארץ ישראל בתרופה הממלוכית''', ירושלים תשנ"ג, עמ' 172-188.</ref>}}
 
{{ציטוט|תוכן=הסתנוורותם של הממלוכים מעושר ארצם וניהול מדיניות כלכלית לא מאופקת ובלתי מבוקרת, פזרנית ובזבזנית של השקעות במפעלי ציבור ללא הבטחת כושר עמידה כלכלי איתן... [הסתפקותם] בניצול העושר המזומן להם בקלות בשל מעמד גאוגרפי ומונופוליסטי, וכך שלא טרחו לחפש להם שווקים חדשים או דרכים לייעול המסחר... עמדה טפילית זו של קובעי אופי הכלכלה הממלוכית, קרסה מול התחרות עם כוחות כלכליים פעלתנים ונמרצים מהם|מרכאות=כן|מקור=יוסף דרורי, '''עמדת האסלאם כלפי המגפה בימי הביניים''', [[המזרח החדש (כתב עת)|המזרח החדש]] כ"ח, תשל"ט, עמ' 119-120}}
האזורים החקלאים העיקריים היו '''שיפולי השומרון''', מאזור ראש העין, דרך [[באקה-ג'ת|בקה אל ע'רבייה]] ועד [[נחל עירון]]. המרכז המסחרי והמנהלי של חבל זה הייתה העיר [[קאקון]]. '''[[עמק איילון]]''', אזור בו גידלו בעיקר [[כותנה]] ו[[חיטה]] ושמרכזו היה בעיר לוד. ו'''[[יריחו]]''', בה גידלו [[תמר (עץ)|תמרים]] ו[[בננה|בננות]]‏‏. באזורי ההר גידלו בעיקר [[זיתים]] שהיו סחורה מבוקשת במצריים, בה לא גדלים עצי זית, בעיקר עבור תעשיית ה[[סבון]]. ראוי לציין כי גידול [[גפן|גפנים]] נחשב מגונה על ידי השלטון המוסלמי האדוק.
 
אדמות [[בקעת בית שאן]] היו אדמות הסולטאן, כלומר כל התוצרת שגדלה בהן הייתה שייכת לאוצר הסולטנות. באדמות אלה גידלו [[קנה סוכר]] ו[[אורז]]. אורז גידלו גם סביב [[הכנרת]] ו[[אגם החולה]]‏‏<ref>{{הערה|1=‏זהר עמר, '''גידולי ארץ ישראל בימי הביניים''', ירושלים תש"ס, עמוד 75.‏</ref>}}.
 
מוצרי החקלאות העיקריים היו פירות ([[תאנה|תאנים]], [[רימון מצוי|רימונים]], [[חרוב]]ים, [[מלפפון|מלפפונים]] (שנחשבו לפרי), [[שקד מצוי|שקדים]], [[פיסטוק]]ים ו[[אבטיח]]ים), [[קיטניות]] ([[חומוס]], [[עדשים]]), [[סומסום]], [[קצח]], דגנים ([[חיטה]] לקמח, [[שעורה]] ו[[דורה]]) ו[[שמן זית]].
אחד ממקורות ההכנסה המסורתיים בארץ ישראל היה תחום "שירותי התיירות". מצד אחד, כארץ קדושה, עבור [[צליין|צליינים]], ו[[עלייה לרגל|עולי רגל]] למקומות הקדושים ומצד שני, כצומת דרכים ראשי לתנועה ממצריים לסוריה ומאסיה לאפריקה ולאירופה, עבור סוחרים ועוברי דרכים. תושבי הארץ התפרנסו משירותי אירוח, הסעדה, לינה ושירותים שונים (כגון תיקון נעליים) בחאנים שהיו פזורים בה לאורך הדרכים הראשיות. החאן היה ממוקם בדרך כלל על אדמת פקיד ממשל ממלוכי, אך נכבד מקומי [[חכירה|חכר]] את החאן תמורת הפרשת חלק מהפדיון. חלק מהחאנים (בעיקר בקרבת ירושלים) הוקדשו למוסדות דת. על החאנים הגן (בשנים של שלטון מרכזי יציב) חיל משמר רשמי ומצויד היטב.
 
עולי הרגל פירנסו גם [[מורה דרך|מורי דרך]] משלוש הדתות, סבלים, מוכרי מזכרות, מוכרי מים ומחברי ספרי הדרכה‏‏ לצליינים<ref>{{הערה|1=‏ראו [[ירושלים בתקופה הממלוכית#ירושלים בספרות המסעות|ירושלים בספרות המסעות]]‏</ref>}}.
 
==ראו גם==
32,748

עריכות