הישארות הנפש – הבדלי גרסאות

ההוגים היהודיים שהושפעו מה[[ניאופלטוניזם]], כ[[בחיי אבן פקודה|רבנו בחיי]] בספרו [[חובות הלבבות]], כמחבר אנונימי של הספר [[על מהות הנפש]], כ[[אברהם בר חייא]] בספרו [[הגיון הנפש העצובה]], כרב [[יוסף אבן צדיק]] בספרו [[עולם הקטן|עולם קטן]] וכרבי [[אברהם אבן עזרא]], הגורסת שהנפש היא עצם שמימי עצמאי שכל שאיפתו להשתחרר מכבלי הגוף, סברו '''שהנפש כולה''' משתחררת מהגוף ברגע המוות ונשארת לחיות חיי נצח. רבי אברהם אבן עזרא אף גרס את הישארות הנפש לא במובן האישי, אלא כהתאחדותה עם הנפש העולמית<ref>{{הערה|1=ראה פירושו לבראשית כה ב ולתהלים מט טז</ref>}}.

ה[[אריסטו]]טליים שביניהם, כ[[אברהם אבן דאוד]], ה[[רמב"ם]], [[הלל בן שמואל]] בספרו [[תגמולי הנפש]] וה[[רלב"ג]], שעל פי גרסתם הנפש היא חלק בלתי נפרד מן הגוף, הכלה יחד עם כליון הגוף לאחר המוות, סברו שרק החלק השכלי שלה זוכה לחיי נצח על ידי פעילות הלמידה וההשכלה. לשם כך ניסח הרמב"ם את [[עיקרי האמונה היהודית|י"ג עיקרי האמונה]], שעל ידם מובטח חלקם של המאמינים בהם בהישארות הנפש ובחיי ה[[עולם הבא]]. הרלב"ג בספרו [[מלחמות ה' (רלב"ג)|מלחמות השם]] אף לחם כנגד השקפתו של הפילוסוף המוסלמי האריסטוטלי [[אבן רושד]] בדבר התאחדות נפשות בני אדם לאחר המוות לנפש אחת כללית. הרלב"ג טען כנגד דעה זו, שאם כך הוא הדבר, "הייתה כל תשוקתנו לדעת וכל מאמצינו לרכישתה בטלים לגמרי"<ref>{{הערה|1=מלחמות השם פרק כו</ref>}}