סטארה גראדישקה – הבדלי גרסאות

אסירי מחנה סטארה-גראדישקה, כאסירי שאר המחנות האוסטאשים, היו בעיקר [[סרבים]] ו[[יהודים]] שרוכזו בגין לאומיותם. קרואטים רוכזו בעטיין של נטיות [[אנטי-פשיזם|אנטי-פשיסטיות]]. כמו כן היו במחנה סלובנים, מוסלמים (אלבנים ובוסנים) ובני-מיעוטים נוספים. בסטארה-גראדישקה רוכזו נשים, שדרו ב[[צינוק]]ים של הטירה העתיקה. ילדים רוכזו בצינוקים נפרדים.לדידם של גברים היה סטארה-גראדישקה מחנה מעבר ואיסוף או מחנה לעבודה חיצונית, שאליו היו נשלחים לעבודות, והיו שבים ליאנובאץ משמילאו את מלאכתם נאמנה לריכוז או לחיסול. גברים הופרדו מהנשים באופן מדוקדק במיוחד‏‏. נשים רבות נשלחו לעבודות במחנות עבודה נאציים, למן שהשגיחו בהם עיני קצינים נאציים שביקרו במחנה‏‏<ref>{{הערה|1= מנחם שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 192.</ref>}}.

תנאי המחיה בסטארה-גראדישקה היו טובים, ככלל, מאלו שבמחנה III, אך היו למעלה מיכולתם של ילדים קטנים, שנשלחו לעבוד, וישנו בצינוקים על רצפת בטון, ומתו בקצב מהיר או נרצחו באופן שיטתי. המזון היה, כשלעצמו, זהה לזה שבמחנה יאסנובאץ. במשך שנת 1942, ניזונו האסירים מ"מרק לפת" סרוח שהוגש פעם ביום ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Cadik Danon, "the smell of human flesh" כמוצג כאן: http://www.srpska-mreza.com/History/ww2/book/Danon/index.html#doc תחת הכותרת "My Father"‏.</ref>}}. היה חוסר משווע במים ברי-שתייה<ref>{{הערה|1=‏ראה: כתב אישום נגד דינקו שאקיץ', סקירת הצהרות העדים, עדויות יעקב פינצי וולדימיר צבייה‏</ref>}}‏‏<ref>{{הערה|1=‏עדות מארייאנה איבאנישביץ' במוזיאון השואה האמריקני, Jasenovac oral history project, Former Yugoslavia Project, United States Holocaust Memorial Museum / Jeff and Toby Herr Collection, RG-50.468‏ ובאינטרנט: http://www.ushmm.org/museum/exhibit/online/jasenovac/ נתיב: collection/ oral histories/ Ljiljana Ivansevic. גב' איבאנישביץ' הורעבה עד שאכלה חופני דשא ששימשו את הקברנים לנקות את ידיהם, ואחר-כך הייתה מלקקת את אצבעותיה עד שהעור ירד מהעצם </ref>}}, ומגפת הטיפוס והטיפואיד התפשטה באופן יוצא מן-הכלל, שהיה אף חריף מביאסנובאץ.

לרוב העדיפו האוסטאשים שיטות רצח ידניות באמצעות פטישים, גרזנים, סכינים וכדומה. מנגד, בסטארה-גראדישקה התנסו גם בהשמדת אסירים המונית בגז רעיל ובהרעבה, בהשראת השיטות הנאציות. תחילה השתמשו האוסטאשים ב[[משאית גז|משאיות גז]], וזאת כנראה בהשראת משאית הגז שפעלה במחנה [[סיימישטה]] שהוקם בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית. סימו קלאייץ' העיד כי נשים וילדים יהודים ננעלו במשאית משטרה ירוקה שצינור המפלט שלה חובר בצינור גומי לתא המטען, וכך נסעה סביב למחנה עד שהקורבנות נפחו נשמתם‏‏<ref>{{הערה|1=[http://public.carnet.hr/sakic/hinanews/arhiva/9903/hina-23-m.html עדות סימו קלאייץ' במשפט דינקו שאקיץ', 23.3.99]‏</ref>}}. העד דראגוטין סקרגאטיץ' אישר זאת בעדותו לעיתונות על המשפט של [[דינקו שאקיץ']]‏‏<ref>{{הערה|1=‏הצהרת דראגוטין סקרגאטיץ' לעיתונות, ב-2 במאי 1998: "War crimes horrors revive as Croat faces a possible trial‏"</ref>}}. בהמשך, הכניסו לשימוש תאי-גז, לאחר שניסויים ב[[גופרית חד-חמצנית]] עלו יפה. עדה מאשרת זאת:

:"בזמן שהותי במחנה, ובמיוחד מחודש מאי ועד לסוף שנת 1942, הביאו האוסטאשים משלוחים גדולים של נשים וילדים. הם הפרידו מיד את הילדים מאימהותיהם, ואת הנשים שלחו לעבודות בגרמניה. במידה והנשים לא היו כשרות לעבודה, היו רוצחים אותן ואת ילדיהן. הילדים היו בגילים בין חודשיים לבין 10-12 שנים. התזונה וההתנהגות [של הסוהרים] כלפי הילדים היו נוראיים. עוללים בני-יומם לא קיבלו מזון כלל ומתו ברעב, ואחרים חלו בדיזנטריה מהמזון הקלוקל...הילדים ישנו על הרצפה, עירומים למחצה. מדי יום היו מתים 20-30 ילד. בחודש יולי בחרו האוסטאשים כ-2,000 ילד...אספו אותם באחד החדרים וחנקו אותם בגז...כאשר מתו הילדים השליכו את הגוויות לחצר בערימה... לא פעם נותרו הגוויות ימים אחדים בחצר"‏‏<ref>{{הערה|1=‏מנחם שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 196.</ref>}}.

והראיות עוד מרובות‏‏<ref>{{הערה|1=‏M. Persen, "Ustase Logore", עמ' 105. Secanja Jevreja na logor Jasenovac, עמ' 40-41, 58, 76, 151.‏</ref>}} ‏‏<ref>{{הערה|1=‏Shorthand notes of the Ljubo Milos case, p. 292-293‏</ref>}} ‏‏<ref>{{הערה|1=‏עדויות במשפט דינקו שאקיץ', יעקב פינצי, מילקה זאביצ'יץ', ישוע אבינון, דראגוטין סקרגאטיץ', סימו קלאייץ' ועוד‏</ref>}}. תא-הגז פורק ב-1943, פן תבוא משלחת של הצלב-האדום, שאכן הגיע לבסוף, ביוני 1944.

חשוב לציין, בצד אזכורם של תאי-הגז, את צינוקי-המרתף, בייחוד צינוק מס' 3, שעליו היה אמון אוסטאשה בשם ניקולה גאגרו, ועל שמו נקרא אותו תא נודע לשמצה כ"מלון גאגרו", ובו הוחזקו אסירים שנידונו לכליאה בבידוד והתענו בעינויים פיזיים וברעב, עד שנגאלו מייסוריהם בחנק עם חוטי תיל שנעשה על ידי גאגרו באופן אישי.‏‏<ref>{{הערה|1=‏מ. שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 200.‏</ref>}}‏‏<ref>{{הערה|1=‏וכן עדות סימו קלאייץ' במשפט שאקיץ'‏</ref>}}. קבוצה אחת שכזו, שרדה 36 ימים ברעב מוחלט (הצליחו להבריח להם מעט מזון) עד שבא עליהם מותם. נאמר כי הקברנים, אף הם אסירים מותשים, יכלו לסוחבם בזוגות, מרוב שהיו כחושים.

ב-1944, עם התקרבם של כוחות הפרטיזנים של [[טיטו]], החלו האוסטאשים בפינוי אסירי סטארה-גראדישקה למחנה [[ציגלאנה]]. ראשית, הוצעדו האסירים הקרואטיים, קבוצה בת כ-600 איש, מהם מתו תשעה. בהמשך, הוצעדו קבוצות גדולות של יהודים וקרואטים. המרחק שהלכו היה כ-36 ק"מ, ואותו עשו תוך כ-10 שעות. האסירים הנותרים, יהודים וסרבים, עברו סלקציה. רוב הסרבים הוצאו להורג, ומיעוטם, יחד עם רוב היהודים, נשלחו ברכבת דרך מחנה לפוגלאבה. סימו קלאייץ' היה בין אלו, וחבריו לקרון תכננו נסיון בריחה, אלא שהוא לא עלה יפה, ורובם נורו או ננטשו בלב שדות מוקשים. קלאייץ' גילה כי לנוסעים בשני הקרונות האחרים, שלא ניסו כוחם בבריחה, הזעיף המזל פנים על אחת כמה וכמה: הקרונות הוצתו על יושביהם עם הגיעם ליאסנובאץ‏‏. המזון בסטארה-גראדישקה הורע עד מאוד וכן לא היה מזון מספק לאסירים החדשים משך שלושה ימים מהגיעם ליאסנובאץ. האסירים שבאו דרך לפוגלאבה נרצחו לאלתר <ref>{{הערה|1=‏ראה במשפט שאקיץ', עדויות: דראגאן רולר, סימו קלאייץ' ויעקב פינצי‏</ref>}}.