נוסח וינה – הבדלי גרסאות

'''נוסח וינה''' הוא הכינוי שניתן ל[[פשרה]] שנקבעה בין היהודים המסורתיים ובין שוחרי [[הרפורמה ביהדות|הרפורמה]], בעבודת הקודש של [[בית הכנסת הגדול (וינה)|בית הכנסת הגדול של וינה]], במחצית הראשונה של [[המאה ה-19]].<ref>{{הערה|1=[[חנה זמר]], "אלוהים לא גר שם יותר", עמ' 66.</ref>}} הפשרה איפשרה קיום קהילתי משותף ל[[הרפורמה ביהדות|רפורמיים]] ומסורתיים והועתקה על ידי קהילות רבות.

[[בית הכנסת הספרדי (פראג)|בית הכנסת הספרדי של פראג]], שנפתח לאחר שיפוצים ב-[[1837]].<ref>{{הערה|1=[[מיכאל מאיר]], '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 180.</ref>}} ו[[היכל קורל של בוקרשט]] שנחנך ב-[[1867]] היו בין בתי הכנסת שעשו שימוש בנוסח וינה. הקמתו של סמינר להכשרת רבנים ב[[וינה|ווינה]] הוסיפה להפצת הנוסח, כי בוגרי הסמינר, שנפוצו על פני [[אירופה]], הביאו איתם את הנוסח לקהילותיהם.

בנוסח וינה חלו שינויים במהלך הזמן, זולצר התנגד תחילה לשימוש ב[[עוגב]], אך בהמשך היה לחסיד נלהב שלו. נוסח וינה היה מנהג חדש שכלל אווירה מכובדת, [[אסתטיקה]], דרשנות בנושאים חברתיים, אך לא הרחיק לכת בשינויים.<ref>{{הערה|1='''בין מסורת לקדמה''', עמ' 177.</ref>}} [[אדולף ילינק]], שהחליף בתפקיד את מנהיימר, נטה יותר לרפורמות, היה מחסידי השימוש בעוגב לליווי התפילות, בטקסי קידושין לא קרא את הנוסח הארמי של הכתובה, לא תבע קיום טקסי חליצה ולא התנה גיור בטבילה במקווה.<ref>{{הערה|1='''בין מסורת לקדמה''', עמ' 222.</ref>}}.

ב-[[1868]], בעקבות הענקת [[אמנציפציה ליהודים|שוויון מלא]] ל[[יהדות אוסטריה]], החלו פרנסים מקהילת וינה ללחוץ לכיוון הנהגת תיקונים נוספים בעבודת בתי הכנסת. הם ביקשו להשמיט מהסידור את כל התפילות שעניינם עבודת [[קורבן (יהדות)|קורבנות]] ו[[שיבת ציון]] ולהתקין עוגבים, שיפעלו בקביעות ב[[שבת]]ות, גם בשני בתי הכנסת הקהילתיים. בעקבות הפולמוס שפרץ בין האורתודוקסים ובין דורשי הרפורמה, כשכל צד נעזר בחוות דעת של רבנים התומכים בו, הוחלט לבסוף על פשרה - התקנת העוגבים נדחתה והתפילות השנויות במחלוקת נאמרו מאותו זמן בלחש בלבד, כך שכל מתפלל החליט בעצמו אם לאמר ואיך לנסח את התפילות. ההסכם שהתקבל ב-[[1872]] לא כונה בשם "רפורמה", אלא "מודיפיקציה", כדי לפייס את האורתודוקסים; אך זה לא עזר, כי אורתודוקסים, שהתנגדו לנוסח וינה, התפללו בבתי כנסת נפרדים ברחבי וינה.<ref>{{הערה|1='''בין מסורת לקדמה, עמ' 223.</ref>}}.