לימס פלשתינה – הבדלי גרסאות

'''לימס פלשׂתינה''' (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶשְתִּינַיי") היה לימס ב[[התקופה הרומית בארץ ישראל|ארץ ישראל]], אשר חצה את ה[[נגב]] מחוף [[הים התיכון]], באזור צפון [[חצי האי סיני]], עד לחוף [[ים המלח]] ו[[הערבה]]. הלימס של ארץ ישראל נועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים. הנגב זכה בתקופה זו לשגשוג, במידה רבה הודות ללימס. מאחדות מהמצודות נשארו שרידים עד ימינו (בקרבת היישובים [[עין בוקק]], [[חצבה]], "חתרורים", "מוחילה", [[עבדת]] ו[[מצד תמר]] בכביש [[דימונה]]-[[סדום]].)<ref>{{הערה|1=[[זאב וילנאי]], [[אריאל (אנציקלופדיה)|אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל]], [[עם עובד]] – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמ' 4037–4038.</ref>}}

בשנת [[1930]] פרסם החוקר ה[[גרמנים|גרמני]] [[אלברכט אלט]] מאמר שבו טען כי בתקופה שבין דיכוי [[המרד הגדול]] ([[66]]–[[70]] לספירה) ל[[סיפוח]]ה של [[הממלכה הנבטית]] ל{{ה|אימפריה הרומית}} ([[106]] לספירה) הוקמה מערכת הגנה בין [[ים המלח]] ו[[רפיח]], שהתבססה על מספר [[מצודה|מצודות]] ומצדים שחוברו ב[[דרך]], ומערכת זו נקראה לימס פלשׂתינה. ה[[היסטוריון]] ה[[ישראלי]] [[מיכאל אבי יונה]] קיבל בתחילה את טיעוניו של אלט לגבי ראשיתו של הלימס, אך לאחר מכן הציע תיארוך מאוחר יותר – לסוף [[המאה ה-3]] לספירה, תקופתו של הקיסר [[דיוקלטיאנוס]].<ref>{{הערה|1=מ' אבי-יונה, 'לשאלת זמנו של הלימס הארץ-ישראלי', '''ארץ ישראל''' 5 (1958): 137-135.</ref>}}

משנת [[1958]] ערך ה[[ארכאולוג]] [[מרדכי גיחון]] [[סיור]]ים רבים, על מנת לזהות שרידים ששייכים ללימס פלשׂתינה. הוא זיהה 161 [[אתר ארכאולוגי|אתר]]ים שלדעתו קשורים ללימס. הוא סבר כמו אלט שראשיתו של הלימס בסוף [[המאה ה-1]] לספירה; לדעתו הלימס היה קו הגנה רומי שנבנה על בסיס קו ההגנה ה[[הורדוס|הרודיאני]], והשתרע מ[[ים המלח]], דרך [[בקעת ערד]] ו[[באר שבע]], עד [[הים התיכון]]. לאחר סיפוח הממלכה הנבטית בשנת 106 לספירה נוספו עוד קווי הגנה ללימס: הקו העובר בין רפיח–[[חלוצה]]–[[עבדת]]–[[פטרה]] והקו ב[[ערבה (גאוגרפיה)|ערבה]], המשתרע מ[[צוער (עיר מקראית)|צוער]] עד [[אילת]]. קווי הגנה אלו נועדו להגן על הארץ מפני פשיטות [[נווד]]ים, ולהגן על ה[[מסחר]] ב[[דרך הבשמים]]. מערך הגנה זה הגיע לשיאו בתקופת דיוקלטיאנוס, כאשר בתקופה זו גם עבר [[הלגיון העשירי פרטנסיס]] לאילת. מערך הגנה זה התקיים עד [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש המוסלמי]] בשנת [[634]] לספירה.<ref>{{הערה|1=מ' גיחון, 'אתרי הלימס בנגב', '''ארץ ישראל'' 12 (1975): 166-149.</ref>}}

חלק מהארכאולוגים וההיסטוריונים בישראל ומחוצה לה קיבלו את הניתוח והתיארוך של גיחון, וחלק הביעו ביקורת. ההיסטוריון [[ישראל שצמן]] סבור כי המונח 'לימס פלשׂתינה' אכן שימש לציון חלק מהנגב, ולפי תיארוך המקורות הכתובים וניתוח הממצא הארכאולוגי, זו הייתה כנראה מערכת הגנה שהוקמה לראשונה בתקופתו של דיוקלטיאנוס.<ref>{{הערה|1=י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', ''קתדרה'' 30 (1984): 32-3.</ref>}} [[בנימין איזק]] שולל את כל ההנחות של גיחון וקודמיו, וטען כי לימס פלשׂתינה היה אזור שהוגדר בסוף המאה ה-3 ותחילת [[המאה ה-4]] לספירה, בעל משמעות מינהלית, והוא היה תחת [[שלטון צבאי]] שבראשו עמד [[דוכס]]. הוא מייחס למצודות חשיבות אחרת מאשר הגנה על ה[[גבול]], ולדעתו הן כנראה היו בסיס ליחידות [[צבא]] שעסקו בפעולות שונות כמו [[שיטור]] בערים, איסוף [[מס]]ים, פיקוח על הדרכים ומקורות ה[[מים]].<ref>{{הערה|1=B. Isaac, ''The Limits of Empire'', Oxford, 1990: 161-163, 186-187.</ref>}}

כיום ידוע, בעקבות ניתוח [[סקר ארכאולוגי|סקר]]ים ו[[חפירה ארכאולוגית|חפירות]] שבוצעו, כי ב[[התקופה הרומית|תקופה הרומית]] לא התקיים בנגב מערך מבוצר צפוף, כמו שמוכר ממקומות אחרים - לאורך [[נהר הריין]] וה[[דנובה]]. חלק מהאתרים שזיהה גיחון הם לא אתרים צבאיים, התיארוכים של רבים מהמצודות והמצדים אינם נכונים, ובנוסף ניתוח של המצודות והמצדים מראה שברוב התקופה הרומית לא חנו בנגב כוחות צבא גדולים שיכלו לעצור פלישה מאסיבית של נוודים מה[[מדבר]]. ידוע על מחנה צבא רומי בעבדת, המחנה תוארך על ידי פטר פביאן לראשית [[המאה ה-2]] לספירה, והוא שימש כמרכז צבאי ראשי על [[דרך הבשמים]], לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית. הדרך והביצורים בין [[פטרה]] ל[[עבדת]] ננטשו בראשית המאה ה-3 לספירה, וממחצית המאה ה-3 לספירה השתמש הצבא הרומי בדרך מאילת-[[מעלה עקרבים]]-[[ממשית]], כאשר הליגיון העשירי עבר מירושלים לאילת. ממערב לבאר שבע בתקופה זו לא ידוע על מצודות גדולות. ובבאר שבע כנראה שכנה [[קוהורטה]] שהיוותה את הכוח העיקרי ב[[צפון הנגב]].<ref>{{הערה|1=פ' פביאן, ''עבדת בתקופת הקמת פרובינקיה ערביה: מחנה הצבא הרומי ומקומו במערך הביטחון בשוליים המזרחיים של האימפריה'' (דוקטוראט), באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון.</ref>}}

נוכחותן של יחידות צבא רומיות בנגב ידועה ממקורות כתובים מהמאה ה-4 והלאה. ב[[פפירוסי ניצנה]] מתוארת יחידה צבאית שחנתה ב[[תל ניצנה|ניצנה]] מאמצע [[המאה ה-5]] לספירה. בחיבור הביזנטי ''[[Notitia Dognitatum]]'' מצוינת חנייתן של שש יחידות צבא בצפון הנגב: Zoara (צוער) , Moleatha (מוליאתה), Berosaba (באר שבע), Birsama ([[באר שמע]]), Menois (מעון?), Chermula (כרמל). ב'[[אונומסטיקון]] של [[אוסביוס מקיסריה|אוסביוס]]', מתחילת המאה ה-4 לספירה נזכרים [[חיל מצב|חילות מצב]] בכרמל, באר שבע, צוער, תימן, תמרה, אדומים, מפעת ואילת.<ref>{{הערה|1=י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', '''[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]''' 30 (1984): 12-11.</ref>}}