פמיניזם בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה |
|||
שורה 6:
כבר [[הקונגרס הציוני השלישי]] ב[[1899]] הכיר בזכותן של נשים לבחור נציגים ל[[ההסתדרות הציונית|הסתדרות הציונית]]. החלטה זו לא מומשה ביישוב שבארץ ישראל עד שכעשרים שנים מאוחר יותר, אחרי שנשות היישוב התארגנו במסגרת ארגון וולנטרי-לוחמני בשם "התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל" ואחרי מאבק מתמשך, בייחוד כנגד הנציגים הדתיים והחרדיים, סוכם כי נשים תוכלנה לבחור ולהיבחר. במקביל, פעלו ארגוני נשים למען הקלת התנאים לנשים עובדות על ידי הקמת מוסדות לטיפול באימהות, תינוקות וילדים.
נכון לשנת [[1907]] לא הייתה זכות הצבעה לנשים יהודיות בארץ ישראל בבחירות למוסדות הלאומיים. היישוב דאז היה מורכב מאוכלוסייה בעלת אוריינטציה שמרנית והשקפת עולמו עוצבה על ידי ה[[הלכה]] היהודית ועל סמך מנהגים מסורתיים. כך היה אצל אנשי [[היישוב הישן]] בקרב [[יהדות חרדית|היהדות החרדית]] וקהילות ספרדיות-מזרחיות, כמו גם בקרב האיכרים היהודים שבמושבות. זו הייתה גישה שמקורותיה היו המבנה המשפחתי הפטריארכלי המסורתי יחד עם האפליה המובנית הקיימת ביהדות (אין רב אישה, נשים לא עולות לתורה ונשים לא מגרשות אלא מגורשות). המושבה הראשונה בה השיגו נשים זכות בחירה הייתה ראשון לציון ובהדרגה הורחבה זכות זו לשאר המושבות.
ארגוני נשים יהודיות התקיימו ב[[ארץ ישראל]] כבר במאה ה-19. לדוגמה: "[[תנועת הפועלות]]" הוקמה עוד לפני [[מלחמת העולם הראשונה]] ופעלה לשיפור תנאי העבודה של הפועלות; "[[ההסתדרות הציונית הדסה]]" פעלה בארץ כבר ב- 1913; "[[ויצו]]" הקימה סניף בישראל בשנת 1920, ו"[[נעמת]]" (בשמה הקודם: "מועצת הפועלות") בשנת 1921
עיקר פעילותן של אגודות הנשים הייתה פילנתרופית ורוכזה בערים ובמושבות
*"'''התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י'''" הוקמה בשנת 1919, והורכבה מנשים עירוניות, חילוניות, משכילות ואשכנזיות, שראו עצמן כארגון ארצי בלתי מפלגתי הפועל תחת הסיסמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה"
*'''[[הסתדרות נשים עבריות]]'''" הוקמה בשנת [[1920]], והייתה אף היא ארגון משמעותי בתקופת [[היישוב]]
על מקומן ופעילותיהן של נשים מאז ראשית ימי הציונות ריחפה עד לפני זמן לא רב עלטת מיתוס השוויון בין המינים
בעקבות מיתוס זה, שהחל להתבסס בתקופת הקמת המדינה, ובעקבות מתן זכות בחירה לנשים בישראל, צומצם כוחה של פעילות נשים בישראל - בדומה לתנועת הנשים בארצות הברית, שכוחה נחלש עקב קבלת זכות הבחירה. בכך, ניתן להקביל את סיומו של הגל הראשון בפמיניזם הישראלי לסיומו בפמיניזם הצפון-אמריקאי, וניתן לחלק גם את ההיסטוריה הפמיניסטית הישראלית לשני גלים.
שורה 30:
בין הקבוצות הפמיניסטיות הראשונות שהושפעו מהתעוררות "הגל השני" של הפמיניזם בארצות הברית נכללו מרכז הסיוע לנפגעות אונס בתל אביב שהוקם על ידי ה"תנועה הפמיניסטית בישראל" (1978), מקלט חירום לנשים מוכות (1977), [[אשה לאשה]] (1983) ו[[שדולת הנשים]] (1984). ארגונים אלו עסקו מראשיתם בפעולות מגוונות שכללו קבוצות להעלאת תודעה, סיוע לנפגעות אלימות מינית ואלימות בתוך המשפחה, מאבק למען הפלות, קידום חקיקה למען נשים, ריכוז מידע למען נשים, שתדלנות ציבורית ועוד. השיח החדש של התנועות הפמיניסטיות כלל התייחסות אל הקשר שבין האישי והפוליטי, אל הצורך לחשוף את מנגנוני הדיכוי והאלימות אשר מופעלים על נשים, ואל [[חיי היומיום]] של נשים במשפחה, בחלוקת העבודה ובמפגש עם סוכנויות המדינה (הרצוג 1999).
החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations). לפי החוקרת [[סילביה פוגל ביז'אוי]] (1992) ארגונים אלו "רואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכויין של הנשים (...) האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי (...)" [עמ' 66]. כפי שניתן לראות חלק מארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניזם-רדיקאלי וחלקם ביקשו לפעול באסטרטגיות של שתדלנות אל מול הממסד.
הזרם הפמיניסטי-רדיקאלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפישה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה
התנועות הפמיניסטיות הישראליות התחילו כתנועות עירוניות בעיקר בחיפה, ירושלים ות"א (הייתה גם פעילות מינורית בעכו ובבאר-שבע)
התנועה הירושלמית צמחה בתוך השמאל הרדיקאלי (חלקן מ"מצפן") ועל כן שררה בינה לבין הקבוצות: החיפאית והתל אביבית מתיחות רבה
הקבוצה התל אביבית נודעה בזכות תרומתה ל"חוק הממון המשותף" שהתקבל בשנת 1974 ובזכות מאבקה למען הזכות להפלה
ב-1977 הוקם המקלט הראשון לנשים מוכות בחיפה, המקלט השני הוקם בהרצליה וב-1981 הוקמו עוד שני מקלטים בירושלים
בדומה לפמיניזם האמריקאי גם הפמיניזם הישראלי הושפע מתביעותיהן של נשים מקבוצות שונות להכרה בקולן וצורכיהן הייחודיים. הדומיננטיות של נשים אשכנזיות ממעמד הביניים אותגרה כאשר נשים לסביות, מזרחיות ופלסטיניות דרשו ייצוג בארגונים, בכנסים ובעיצוב סדר היום הפמיניסטי בישראל. בשנות התשעים אימצו הכנסים הפמיניסטיים בישראל את "[[מדיניות הרבעים|שיטת הרבעים]]", הכולל מדיניות ייצוג סימטרית [אבידב: 2004]. במקביל, "פוליטיקת הזהויות" הפמיניסטית הביאה להקמתם של ארגונים רבים שנועדו לקדם את מעמדן של נשים מקבוצות שונות. כך למשל, בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל
במקביל, מאמצע שנות השמונים פיתחו ארגוני הנשים הליברליים אסטרטגיה של פעילות במרחב הפוליטי והמשפטי ובמהלך שנות התשעים הם נעזרו בחקיקה ובבג"ץ כדי לתבוע ייצוג של נשים בעמדות כוח בפוליטיקה, בשירות הציבורי ובצבא (יזרעאלי 1999). כתוצאה מכך, החל משנת 1993 נחקקו מספר חוקים אשר חייבו מתן ייצוג הולם לבני שני המינים בגופים ציבוריים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות עירוניות, תאגידים וחברות ממשלתיות כמו גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. בין ההישגים החקיקתיים העיקריים של הפמיניזם המשפטי בתקופה זו ניתן למנות את "חוק הדירקטוריונים" (1993) , [[בג"ץ אליס מילר]] (1995), תיקון מספר 7 ל"חוק שירות המדינה" (1995), "חוק הרשות לקידום מעמד האשה" (1998), ותיקון "חוק שירות ביטחון" (2000) שקבע כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (קמיר 2002).
|