טומאת אוכלים – הבדלי גרסאות

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>{{הערה|1=ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>}}. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>{{הערה|1=ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>}}, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>{{הערה|1=משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>}}.

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון<ref>{{הערה|1=להבדלים נוספים בין קודש לתרומה ראו משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות א-ג.</ref>}}:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה , ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "[[חולין על טהרת הקודש|אוכל חולין בטהרה]]"). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא<ref>{{הערה|1=תלמוד בבלי [[מסכת גיטין]] דף נד עמוד א: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".</ref>}}.

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"<ref>{{הערה|1=משנה מסכת טהרות פרק ג משניות ג-ה</ref>}}.

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא '''טבול יום'''). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כ'''מחוסר כיפורים''', ואסורים לאכול קרבן או להיכנס ל[[בית המקדש]]<ref>{{הערה|1=משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".</ref>}}.

'''האוכל ושותה מאכלים טמאים''' - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה<ref>{{הערה|1=משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב</ref>}}. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.