פליישר (מחזה) – הבדלי גרסאות

ההצגה ייצגה את תיאטרון הקאמרי ב[[פסטיבל]] תיאטרון בינלאומי המתקיים במוסד התרבות ה[[ניו-יורק]]י "BAM" (אקדמיית המוזיקה של ברוקלין)<ref>{{הערה|1=[http://www.habama.co.il/Pages/ArtPerson.aspx?PeopleID=1936 עמית גזית] באתר הבמה</ref>}}.

במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים [[ניצול שואה|ניצולי שואה]] בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחיה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג [[הכשר]] לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין [[חזרה בתשובה|להתחזק ביהדותם]], אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק<ref name{{הערה|שם="תיאטרון בחברה">|1= פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏[[האוניברסיטה הפתוחה]], 2008‎)

הסיום ,ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת [[הלכה]]". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.<ref name{{הערה|שם="תיאטרון בחברה"></ref>|1=}}.

פרופ' דן אוריין מגדיר את ההצגה פליישר כ"הצגת מפתח"<ref name{{הערה|שם="תיאטרון בחברה"></ref>|1=}}- יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראיה אחרת<ref>{{הערה|1=[[גרשון שקד]], "אור וצל וריבוי (הסיפורת העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה)" אלפיים, 4 1991 , 118</ref>}}.

להצגות מפתח ישנם כמה קריטריונים אפשריים. הם בעלות מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהן, דיונים המתייחסים אליהן נערכים על במות והן נותרות חלק מה[[זיכרון קולקטיבי|זיכרון הקולקטיבי]]. מקרה קלאסי הוא [[מלכת האמבטיה]] של [[חנוך לוין]] שאומנם הועלתה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצרה הד תקשורתי, והייתה אחד המסמכים הראשונים נגד [[כיבוש]] השטחים. הצגות מפתח מסווגות, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה פליישר נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, ביחד עם "קידוש" של [[שמואל הספרי]] (1985,1995), ו"סטטוס קוו ואדיס" של [[יהושע סובול]] (1973)<ref name{{הערה|שם="תיאטרון בחברה"></ref>|1=}}.

המחזה עוסק בגיבורים חילוניים, ניצולי שואה, שלשכונתם עוברת אוכלוסייה חרדית, שעם הזמן הופכת לרוב. ומאלצת את תושבי השכונה הוותיקים לשנות את דרכיהם. וכשאלה לא עושים זאת, פרנסתם נפגעת והם נדחקים לפינה. מהלך שמוביל לעימות בין שתי תפיסות עולם. בו האחת גוברת על השנייה. החילוניים חווים חרמות והדרדרות במצבם הכלכלי, כתוצאה מהפעילות שנוקטים כלפיהם הדתיים, ומפסידים במערכה.<ref name{{הערה|שם="אסתר מורדוך"></ref>|1=}}

דמויות [[אשה|הנשים]] החרדיות, מזוהות עם היותן אמהות, פוריות ומרובות ילדים, העושות כמצוות הגברים. הרב פוקס מנהיג את העדה לחרם. ובתו, היא שמתוארת כדמות קורבן ה[[אונס]] במחזה. הנשים הן אלה שמפעילות את החרם, אך הגברים הם מחוללי האירועים ומחליטים כי יש לבצעו<ref name{{הערה|שם="אסתר מורדוך">|1= אסתר מורדוך-לבנון [http://www.oranim.ac.il/sites/heb/SiteCollectionImages/documents/ktav-et/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8.pdf מעבר לגבולה של החברה ההגמונית:הייצוג הנשי, וזרקור על “דיכוי האישה” בחברה שבטית-מסורתית, במחזות על “אחרים” - חרדים ובדווים] כתב-עת אורנים

המחזה משתמש בנשים ככלי לגילום האיום החרדי. היות שהנשים החרדיות, בגופן, מהוות איום [[דמוגרפיה|דמוגרפי]] כאמהות פוריות. דמותה של "[[חווה]]" החרדית. ומשמעות שמה -אם כל חי, בדיוק כפי שפליישר הוא בעל אטליז כפירוש שמו מגרמנית. המספרת על ששת ילדיה, ומתרכזת בילדיה ככל עולמה, היא דמות חד ממדית הממחישה את תפקידה המסורתי של האישה ומהווה איום על ילדה היחיד של ברטה פליישר<ref name{{הערה|שם="אסתר מורדוך"></ref>|1=}}.