שביתת השידורים בישראל (1987) – הבדלי גרסאות

'''שביתת השידורים''' הייתה [[שביתה]] שארגנה [[אגודת העיתונאים]] ב[[שידור ציבורי|שידור הציבורי]] ב[[ישראל]]. השביתה, שהייתה הארוכה מסוגה, נמשכה 52 ימים בין [[7 באוקטובר]] ל-[[27 בנובמבר]] [[1987]] ובמסגרתה לא פעלו תחנות הרדיו ובטלוויזיה הוצגה בשעות אחר הצהריים והערב רק [[שקופית]] "עיצומים. עמכם הסליחה." ולא שודרו תוכניות עיתונאיות. השביתה פרצה עקב סכסוך על תביעות כספיות וארגוניות של העובדים ב[[רשות השידור]] (שכלל את ערוץ [[הערוץ הראשון|הטלוויזיה הישראלית]] היחיד באותה תקופה ואת תחנות ה[[רדיו]] של [[קול ישראל]]), בהנהגת סניף [[ירושלים]] של אגודת העיתונאים, שמרבית חבריו היו עובדי הרשות. סניף [[תל אביב]], שהתבקש לצרף לשביתה את עובדי ה[[עיתונות כתובה|עיתונות הכתובה]], סירב להענות לדרישה<ref>{{הערה|1=[http://www.the7eye.org.il/lexicon/Pages/journalists_association_jerusalem.aspx אגודת העיתונאים בירושלים] באתר [[העין השביעית]]</ref>}}.

במשך ימי השביתה הציבור בישראל מילא את החסך בעיקר בשידורי חדשות ברדיו על ידי האזנה לתחנות רדיו זרות, לתחנת "[[קול השלום]]" ובפרט ל[[גלי צה"ל]]. בטלוויזיה מילאו את החלל תחנות הטלוויזיה של [[ירדן]] ו[[לבנון]] ושידורי [[ערוץ 2 הניסיוני]]. משהתארכה השביתה קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. הערוץ הניסיוני מיהר להשיג חומרי שידור ולגייס עובדים ובכך תרמה השביתה לגידולו והתפתוחו. במהלך השביתה הגיעה לישראל [[אסירת ציון]] [[אידה נודל]], אירוע חדשותי לוהט שבשל השביתה לא היה מי שישדר אותו. בערוץ 2 הניסיוני עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור מ[[משרד ראש הממשלה]] ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ. בשיא השביתה ניסו עיתונאי ישראל לרתום גם עיתונות זרה בעולם לבל תסקר ביקורים של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[יצחק שמיר]] ושל [[שר החוץ]] דאז, [[שמעון פרס]], אך נענו בשלילה<ref>{{הערה|1={{הארץ||18.11.1987 איגוד עיתונאי ישראל: לא לדווח על שמיר ופרס|1.1290691|}}</ref>}}. השביתה המחישה את ה[[מונופול]] של השידור הציבורי בישראל של התקופה והיוותה זרז לקידום שידור מסחרי באמצעות קידום חוק [[הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו]].