רפורמת בכר – הבדלי גרסאות

ההתנגדות לרפורמה באה בעיקר מכיוונם של הבנקים. ראשי הבנקים טענו כי הרפורמה תוביל לפיטורם של עובדים רבים. אך בפועל נראה כי הבנקים נהנו ממחירים גבוהים בעת מכירת קרנות הנאמנות, שחיזקו מאד את איתנותם הפיננסית ורווחיותם ואפשרו להם גם תשלומי [[דיבידנד]] גדולים. כמו כן, התאפשר לבנקים לגבות "עמלות הפצה" מהבעלים החדשים של קופות הגמל וקרנות הנאמנות - עבור הפצת המוצרים ללקוחות הבנקים ובכך הם מוסיפים להרוויח משיווק מוצרים אלה. בשנת 2007 נוהל מאבק עיקש בין הבנקים לממונה על שוק הוןההון ידין ענתבי לגבי האפשרות כי הבנקים יוכלו לשווק מוצרים פנסיוניים ללקוחותיהם ובעקבות תמיכת בנק ישראל והממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן התאפשר לבנקים לעשות כן. במקביל הם יידרשו לשפר את מערך הייעוץ ודווקא לגייס יועצים חדשים.

לדברי [[ירון זליכה]], [[החשב הכללי]] במשרד האוצר באותה עת, הוא עצמו התנגד לאופן שבו בוצעה הרפורמה, והעדיף כי הבנקים יישארו בתחום קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אך שיעור אחזקותיהם יוגבל, ואת העודף יימכרו לחברות הביטוח וגופים אחרים. כך היה גדל מספר המתחרים בשוק ומשתפרת התחרותיות, בניגוד למצב בו מחליפים את המתחרים הקיימים במתחרים אחרים, באופן שאינו מגדיל את התחרותיות{{הערה|1=[http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8&feature=player_embedded#! הרצאה בטכניון, 1:05] באתר [[יוטיוב]].}}.